גול עצמי: סלוצקי ודומינגז בדברת אינסופית. ביקורת טלוויזיה

בכל יום בשבוע אני מבכר ראיון עם - למשל - ערן זהבי על פני ראיון עם - למשל - יובל שטייניץ. זה עניין כמעט רפואי אצלי. אני מעדיף דיון מקצועי מרחיב דעת עם שני מאמני כדורסל על פני תוכנית בישול, עוד תוכנית בישול, שבה אהרוני מסביר איך הוא עושה את זה עם לפת ודלעת. אני משוכנע, אגב, שיש יותר מאהרוני אחד, לאור כמות הופעותיהם של האהרונים בשיטפון תוכניות הבישול בערוצים השונים.
 

אני מתעניין לדעת מי הכדורגלן שאשתו נצפתה עם כדורגלן אחר, יותר מהסיפור האחרון מפי גיא פינס על השטיח האדום האחרון שבר רפאלי צעדה עליו. יש לנו, לטעמי, קצת יותר מדי בר רפאלי, וקצת פחות דפנה דה גרוט וההתפתחות המרתקת של יחסיה עם מיץ' גולדהאר - רק שיהיה בריא מיץ' - ושדה גרוט לא תשבור לו את הלב ושחס וחלילה לא יחליט שכף רגלו וארנקו הנדיב לא ידרכו יותר בארץ ושמכבי תל אביב אהובתי תחפש את החברים שלה. או אז אני באמת אשאר פה - חמסה חמסה שום בצל - רק עם יובל שטייניץ.
 

ולכן, כחובב ספורט ותיק ואדוק, המשקיע מדי יום שעות של צפייה בערוצי ספורט, אני משליך אורז וסוכריות על ״בוקר ספורט״, תוכנית הבוקר של ערוץ הספורט, שפרצה בפני דרך בורמה למילוט מתוכניות הבוקר בערוצים השונים. סוף לעניינים שברומו של עולם, של האסון היומי, של מו״מ הגרעין בלוזאן, של הראיון עם אדם שהציל גור חתולים, הראיון עם גור החתולים שהציל אדם. די לאמיר חצרוני. די, טרילילי, ליובל שטייניץ על הבוקר. מעתה אמור על הבוקר, נבחרת ישראל, וערן זהבי, ומיץ' גולדהאר, ודפנה דה גרוט, ואהובתי מכבי תל אביב.
 

אלא - ויש לא מעט אלא - יש לא מעט קרעים במסך התוכנית החדשה. על כיסאות המנחים התיישבו הצמד המוכר סלוצקי ודומינגז, שבספידומטר שלהם קילומטראז' תקשורתי, אבל לעבודה החדשה אינם מביאים יותר מכל חובב ספורט ממוצע. אין להם ידע אנציקלופדי, לא הבנה מקצועית מעמיקה, וכשהם נדרשים לכזו הם לועסים תובנות לעוסות שצריך אדם להתגורר במערה חסרת גישה למחלקי עיתונים, חסרת חשמל למחשב, רדיו וטלוויזיה כדי לא לשמוע אותן שבע פעמים כבר ביום האתמול. במיוחד מופגנת חולשתם של סלוצקי ודומינגז ביום ששווה דיון מיוחד, כמו למשל זה שזכינו לו השבוע אחרי ההפסד לוויילס: ״הכדורגלן הישראלי״, ״דקה לפני המחצית״, ״לא יודעים לחזור״. ליד כל המסטיק הלעוס והבלתי רענן הזה אפילו שליימה שרף נשמע זמרת אופרה.
 

גם הבדיחות שהם משמיעים בדיאלוג ביניהם הן לא מהסוג שמצריך אחריו הנשמה מלאכותית. סלוצקי ודומינגז הם עניין של טעם. מילא שימוש שגוי בשפה (אנחנו בין אופוריה למאניה דפרסיה) להומור קלוקל (צריך להראות לשחקנים את שרה בחדר ההלבשה), ההומור של השניים ככללו כפייתי, מתחכם, מתעקש, מנדנד. כשהוא מרחף בחלל כמעט שלוש שעות, הוא עשוי להפוך לעינוי.

אומנם תוכנית בוקר אמורה לזמזם ברקע וצופה ממוצע מתעכב עליה לעתים ולא צפוי להישאר מולה שלוש שעות רצופות - מלבד מובטלים ונוער שהבריז מבית הספר. אבל כשהחומר המצולם הוא מועט כל כך ביחס לדברת האינסופית שמייצרים סלוצקי ודומינגז, והדברת כשלעצמה מהלכת על הסף הבעייתי, צופה חלש עשוי למצוא עצמו נאלץ לשלטט לערוץ אחר, ולהיקלע בטעות לראיון, השם ישמרנו, עם יובל שטייניץ.
 

אלה העובדות: נירית פלד היא אמנית ישראלית המתגוררת באמסטרדם. אוהדי אייאקס אמסטרדם, קבוצת הכדורגל העירונית, אימצו לעצמם לפני שנים את המגן דוד הכחול הישראלי כסמל, את דגל הכחול־לבן כקישוט, הם שרים ביציעים גרסה של ״הבה נגילה״ (״הבה נגילה היי היי היי״) בלי להבין בעצם מה הם שרים. הם מכנים עצמם ״היהודים״ אבל בכך מסתיים הקשר. אין להם מושג על מנהגי ועיקרי הדת, ואין להם סקרנות ללמוד מה הם. הבעיה כאן אינה של אוהדי אייאקס. הבעיה היא של נירית פלד. אם לנסח את הבעיה שלה יותר במדויק הרי שהיא זו: עומס רצינות איפה שלא צריך. חוסר חוש הומור.

אם פלד הייתה עולה ליציע, מבקרת במועדוני אוהדים, משתכרת יחד עמם, משוטטת באתרי אינטרנט, הייתה יורדת מעט לעומק נפשו של האוהד. אגב, לא הייתה צפויה לה צלילה עמוקה מדי. האוהד הוא בעל חיים פשוט. הוא נהנה מאיזה דבר, איזה סמל, להזדהות עמו. רצה הגורל ואיכשהו אוהדי אייאקס בחרו לפני כך וכך שנים בדגל ישראל וביהודים, והדברים התגלגלו כפי שמתגלגלים אצל אוהדים - קצת פסיכיים, הרבה שמחים, נהנים להשתולל על הקבוצה הביתית האהובה שלהם ולשנוא את היריב.

יכול להיות ששבוע אחד מאוחר יותר היו בוחרים בדגל מצרים, בדגל מיקרונזיה, או בסבתא של פוטין, ואם כך היה קורה היציעים של אייאקס היו מלאים כיום בתמונות דיוקנה של בוריסובה פוטינובה ורועדים ממקהלת שירי הצבא האדום מלווים בצלילי אקורדיון מהקולחוז.

נירית פלד, כך נראה, מחמיצה את ההומור הגלום שבחומרים שבידיה, ופוצחת באיזה חשבון נפש עגמומי. היא מוצאת מקבילות בחוסר הזהות שלה כישראלית בהולנד, כישראלית שחמקה מהזהות הישראלית החונקת בישראל, בזהות הבלתי קיימת של אוהדי אייאקס אמסטרדם עם זהות יהודית אותנטית. היא פוגשת יהודים זועמים על השימוש הקלוקל לדעתם ביהדות. היא מראה אוהדי קבוצות יריבות הצועקים לעבר אוהדי אייאקס ״חמאס, חמאס״. זה נקרא רע כמו שזה נראה על המסך. אלה לא יודעים על מה הם מדברים, ואלה לא יודעים על מה הם מדברים. וברקע נירית פלד, במקום לצחוק על הסיטואציה המופרכת, מקוננת על תלישותה שלה. מה אפשר להגיד? הכינו את הממחטות.

יום אחד אני לא אעשה מה שמשפחת הרמן עשתה. כלומר כל החיים אדבר בחולמנות על כך שיום אחד אדחוס את המשפחה לקרוון ואצא למסע בן שנה שלמה בפינות נידחות של כדור הארץ שיש להן שמות כמו לאוס, או מיאנמר, ולקינוח נקפוץ כולנו לנפאל פינת ההימלאיה ונטפס על האוורסט. אבל לא כל כך עמוק בלב אני יודע היטב שהיום הזה לא יגיע לעולם. באורחן במדבר יהודה, קרוב לוודאי באחת בלילה, יימאס לי מהמזרן הדק, היבחושים והחול בישבן, ובלאט אעשה את דרכי ללינה בתוך האוטו הממוזג.

משפחת הרמן, המתגוררת בארץ ביישוב הקרוי טפחות, אמיצה הרבה יותר ממני. אב המשפחה, אריה, מדריך טיולים במקצועו, רכש כבאית ישנה, והפך אותה בעמל כפיו לקרוון טיולים. ביחד עם אשתו נורית, נטורופתית במקצועה, שמחים שניהם לניעור עסיסי של יחסיהם הדי שחוקים, ועם שלושת ילדיהם יצאו למסע בן עשרה חודשים ו-40 אלף קילומטר, מתאילנד, דרך לאוס, קמבודיה, וייטנאם, סין, מונגוליה, קזחסטן, וסיימו אותו - כולם בחתיכה אחת - בטורקיה.
 

הסדרה - בת חמשת הפרקים - שתשודר בחול המועד פסח, מתארת כצפוי חיי משפחה בסיר לחץ הקרוי טיול בקרוון. מי שמתכנן טיול כזה, מומלץ לו לצפות כדי לדעת מה עומד בפניו. מומלץ בהחלט גם למי שמתלבט. באופן אישי, דעתי לא השתנתה לגבי טיול כזה. אני ממשיך לפנטז עליו, ויום אחד, בהחלט וללא ספק, לא אצא לטיול כזה שמשפחת הרמן יצאה אליו.