הסרט על הרצוג משעמם, הקרדשיאנס עאלק-כנים ולמה חבל שאריאנה מלמד הודחה

עד אמצע החלק הראשון השתעממתי. פשוט השתעממתי. המצלמה נסעה עם בוז׳י לכנס תומכים, לא לגמרי תומכים, בבית שאן. אחר כך הייתה איתו בלוד. קצת צעקו לו "או אה, ראש הממשלה הבא", קצת צעקו "בחלום תהיה ראש ממשלה". בוז'י סיפר למצלמה שהוא עייף. חצי שעה עברה ואין קללות, אין עצבים, לא התרוממות רוח ולא צלילה לתהומות. אין את הפינות שמצלמה של פגיון חד, כמו זו מהתוכנית של רביב דרוקר, רגילה להיכנס אליה, רק יגיעה מתמשכת של קמפיינר שרץ בשרידי כוחו ברחבי הארץ.
 

ואז נפל לי המטבע. בעצם שני מטבעות נפלו. ראשית, זה אינו סרטו של רביב דרוקר, אלא של ענת גורן, שגם אינה נמנית עם צוות התוכנית הקבוע, והיא גם, ראוי לציין, אשתו של דרוקר. ושנית, זה בוז'י שמרדים אותי. כמה שלא יספרו עליו סיפורי 8200, ויציבו אותו ליד טנק מרכבה (זה מרכבה, אדלר, גם אם כל הג׳ובניקים מסביב לא יודעים), בוז׳י - בתום כל הפירוטכניקה - נותר כדור שינה.
 

הוא לא משאיר אצלך טעם של עוד. הוא בוודאי לא מעורר סימפתיה. יש לו קול צפצפני מטריד. אתה לא יודע עליו הרבה יותר משידעת בתחילת הסרט, ואתה לא מרגיש מרומה. אתה לא מרגיש שגנבו ממך את הסוף. אם כבר, בא לך שהרצוג ילך. הוא לא מקרין חום, גם לא צינה. בעצם זה עוד סרט על קמפיין, כזה שראינו רבים כמותו. רק שאת החלל שיוצר הרצוג תופס קמפיינר קשיש ששמו ראובן אדלר, שמשתלט, לפחות תקשורתית, על מרכז העניינים.
 

בישיבתה הראשונה של הכנסת החדשה הרשים הרצוג בנאום אינטליגנטי ותקיף. שאלו אותו, ובצדק, איפה הוא היה במשך קמפיין שלם. מבחינה זו, הסרט של ענת גורן משקף את הלך הרוח הזה. הרצוג, לפחות דמותו המצטיירת בסרט, כמעט מזכיר את האמירה המפורסמת שנאמרה על וורן כריסטופר: האיש בחליפה הריקה.
 

אם יש קופסה שחורה בהפסדו של בוז׳י (מה בוז׳י? הוא חבר שלי שאני מכנה אותו בוז׳י?), חלקו הראשון של הסרט אינו חושף אותה. הוא מסתיים כשנתניהו מפגר ב-4 מנדטים אחרי המחנה הציוני. את מה שהתרחש ב-48 השעות הללו והפך את הקערה על פיה לא מתאר הפרק הראשון. בעצם התקשורת כולה לא טרחה לנסות לחקור לעומק ולפרש כיצד התרחש המהפך העצום בדעת המצביעים. אני מפחדת שנתניהו ימציא את עצמו מחדש ביומיים האלה, אומרת אחת הנשים היותר פיקחיות בצוות הקמפיין של הרצוג. נתניהו אכן המציא עצמו מחדש. הרצוג, מתברר, שמר את יכולותיו לנאומו הראשון כיו׳׳ר האופוזיציה.

אני לא צופה באירוויזיון כבר הרבה שנים, אבל לא אכפת לי שהוא משודר. יש לי מספיק חברים משלמי אגרה שכן מתעניינים. זה רק הוגן שלמענם שודר בלייב ניסיונו של נדב גדג׳ לכבוש את העולם. מה שעצבן אותי בשיר של גדג׳ כששמעתי אותו בארץ, הוא גם מה שעצבן אותי בתוכניות ריאליטי ששודרו אצלנו בערוצים השונים בשנים האחרונות - היעדר הקשר לישראליות והיעדרה המוחלט של השפה העברית.

זה לא שציפיתי מגדג׳ לעלות עם כובע טמבל וביחד עם להקת הליווי לרקוד את ״שיבולת בשדה״, אבל ״לאב לאב לאב״ צרחו כבר הביטלס לפני 50 שנה. מה לי ולצעקות ה"לאב לאב לאב" האלו של גדג׳. המילים האלו נכתבות לפני חצי הגמר שבו גדג׳ משתתף, ככה שאני לא יודע אם עלה לגמר או לא. בעצם, מעניין את הסבתא שלי אם עלה לגמר או לא. 

משפחת קרדשיאן, שוב משפחת קרדשיאן. ההבל העצום סובב העולם הזה קיבל עכשיו חיים חדשים ודחיפה לא נורמלית דווקא מזה שנוטש את המשפחה, אבא ברוס, שהחליט להפוך לאמא ברוס. בספיישל בן שני חלקים, שמתחיל היום בערוץ !E, מנהלת המשפחה שיחות עאלק כנות, עאלק אמוציונליות, על השינוי שעובר ברוס ג׳נר בדרכו להפוך לאישה.
 

אז קודם כל, למען הדיוק ההיסטורי, ברוס הוא עאלק טרנסג׳נדרית. הוא עוד לא קצץ. הוא גידל ציפורניים ושיער, הוא מתאפר, לובש חזייה, אבל שם למטה הוא עוד לא חתך, אז הוא טרנסג׳נדר כמו סבא שלי. שקודם יחתוך ואז יבוא לספר שהוא טרנסג׳נדר.

ברוס ג'נר ובנות הקרדשיאן. "המצלמות תמיד יהיו שם". צילום: באדיבות ערוץ E!
 

למה הם מדברים בגלוי כל כך מול מצלמות? הקרדשיאנים, על פי עדותם, מקווים שעל ידי חשיפת סיפורם יוכלו לסייע למשפחות אחרות שעוברות תהליך דומה. איזה נשמות טובות. המון רוצים לסייע. עד השמיים והכוכבים רוצים לסייע. וקים חשפה את התחת שלה רק כדי לסייע לנשים אחרות שסובלות מפיסורה. וכשיירד העניין והרייטינג בתהליך שינוי המין של ברוס, אז נגיד קורטני תתחיל תהליך שינוי מין מאישה לאתון, ותגלה לעולם שכל חייה בעצם, מאז ילדותה, רצתה להיות חמור קטן. ואם יהיה צורך, היא תנער מול המצלמות ״איה״, ״איה״ ותשתיל לעצמה אוזניים גדולות - כמובן כדי לסייע למשפחות אחרות שעוברות תהליך דומה.
 

והמצלמות תמיד יהיו שם. איזה מסכנים אנחנו כאן בארץ הקודש הקטנה והצנועה. עשרה קבין של זבל ירדו לעולם, תשעה לקחו אמריקה ומשפחת קרדשיאן, ואנחנו נשארנו עם אמיר חצרוני ואורן זריף.
 

יש מרחק ענק בין צורכי נוער לצורכי מבוגרים בכל הקשור לטלוויזיה, אבל ככל שיהיה גדול, בכל זאת לא מדובר בישראל והפלסטינים. העסק לא בלתי ניתן לגישור לחלוטין. אתה יכול להבין מה משעשע אותם, גם אם אותך זה לא. אבל לפעמים, כשאתה נוחת על איזה ערוץ נוער, נראה לך שאולי בכל זאת זה אתה נגד רג׳וב. אני צופה במקרה ב״שבט צוצלת״ ולא מבין למה הדבר הזה מתרחש על המסך שלי. העוויות, צעקות, דיבור מאנפף, מישהו בתפקיד הטמבל, שתיים מדברות על פייסוש ואינסטוש. זה לא רע. זה לא טוב. זה בעיקר תמוה. במה חטאו הפיקסלים שעל המסך שלי? במה חטאתי אני?

לא תמיד יוצא להחמיא ל״האח הגדול״, אבל בעונה הנוכחית אפשר לומר לזכותם מילה טובה. בגן עדן יורם זק וצוותו כבר בטח לא יקודמו ליציע הכבוד, אבל חייבים להודות שהליהוק של עונת ה-VIP הוא מוצלח. חבל שאריאנה מלמד הודחה. היה כיף לשנוא אותה. ואיזו נחת הייתה לראות את הפנים של ישראל גודוביץ׳, שראה כבר אין ספור מבנים ארכיטקטוניים, אבל מבנה כמו זה של סתיו לא ראה עדיין בחייו. ואיציק זוהר, אוי איציק זוהר. האיש והארוס המשתלשל מתוך הבגד. בגללו עוד ייאלצו לשדר את הערוץ החי בדיליי, כדי לוודא שכל נוטפות הריר מסביב חזרו ללבוש צנוע.


אריאנה מלמד. "חבל שהיא הודחה". צילום: גיא כושי ויריב פיין

אין ספק, בערוץ 2 עשו את העבודה היטב בבחירת קרקס הפרעושים האנושי הזה. איזה שתי וערב של בלגן משעשע. מלבד אסי עזר שקצת מגרד לי את הנרווים, קצת מתחכם יותר מדי, קצת מדקלם את הטקסטים שלו במאמץ, לא באמת קומדיאנט כמו ארז טל. אבל חוץ מזה באמת שאין סיבה להתלונן. אולי בכל זאת יחזירו את אריאנה בתור משתתפת חדשה?