יש חיים אחרי העיתונות: שי להב עם הצגה וסדרה חדשה

אבל אז מגיעה עונת 98׳-99׳ המפורסמת, והקבוצה לא מפסיקה לנצח. כהרגלו, הוא מספר בדיחת קרש - ושומע צחוק מתגלגל. לייבו יוצא לתור אחר בעלת הצחוק הכובש, והנה, נדמה שחייו מקבלים תפנית מפתיעה, בדיוק כמו על המגרש. כל זה קורה עד הנקודה שבה חבריו האוהדים מגיעים למסקנה הבלתי נמנעת, שהקשר שלו עם בעלת הצחוק המתגלגל עומד לפגוע בטובת הקבוצה.  מה יעשה? שאלה טובה. התשובה במחזה שיעלה בקיץ הקרוב, ״אגדת דשא״, קומדיה רומנטית מאת שי להב. על הבימוי: רוני ניניו, שליווה את להב כדרמטורג ב״נקודת פתיחה״.

בימים אלה יוצאת לדרך ״נקודת פתיחה 3״, יוזמה משותפת של מועצת הפיס לתרבות ולאמנות ועמותת ״קבוצת עבודה״, הקוראת למחזאים להגיש הצעות למחזות מקוריים. המטרה: להרחיב את יריעת המחזות המקוריים באמצעות הקמת תשתית למנגנון קבוע שיספק תמיכה דרמטורגית וכספית למחזאים בתהליך הכתיבה, משלב הטיוטה הראשונית עד למחזה שלם ומגובש, מוכן לתחילת חזרות בתיאטרון.

מחזאים וכותבים שיבחרו להשתתף בתוכנית יקבלו תמיכה כספית בסך של עד 20,000 שקלים, כהשקעה בפיתוח המחזה, ויצוותו אליהם מנחים מקצועיים מתוך מאגר מגוון של אנשי מקצוע מהבולטים בתחום, שיסייעו להם בפיתוח ובעריכת המחזה.

במסגרת הפרויקט הופקו, בין היתר, המחזות ״חמוצ״ מאת ג'ייסון דנינו, ״אינטימיות״ מאת רוני קובן ו״הפרקליט״ מאת דניאל כהן לוי. ב-2014 יצא לדרך המחזור השני של הפרויקט. לקול הקורא ב-2014 נענו 130 כותבים, ושבעה שנבחרו מתוכם זכו לליווי ולתמיכה בסך 20 אלף שקלים, והם מסיימים את תהליך הפיתוח בימים אלה.

להב, בעל היסטוריה עשירה בעיתונות, הוא מחזאי ותסריטאי פורה מאוד. קשה למצוא תוכנייה ששמו אינו מתנוסס עליה. מתברר שיש חיים מחוץ לעיתונות. רק ביום ראשון האחרון עלתה בתיאטרון הקיבוץ ההצגה השביעית שכתב לילדים, ״שבת בבוקר״, המבוססת על שירי יוני רכטר.

״הרעיון של הפרויקט מאוד פשוט ומאוד נכון״, הוא אומר. ״יש מעט מאוד מחזות מקוריים שעולים, ועוד פחות מזה מחזות מקוריים של מחזאים צעירים בתיאטראות הרפרטואריים. אתה יכול לעבוד על מחזה בטירוף לאורך שנים, מנהל תיאטרון רפרטוארי יגיד לך שזה נראה מבטיח, תעשה סבב בין התיאטראות, ותקבל הרבה מחמאות. לצד תשובות שליליות מטעמים שונים ומשונים. בעצם עבדת המון זמן ללא כל תמורה ובלי הכוונה מקצועית בדרך״.

זאב רווח. עדיין אגדה בשוק. צילום מתוך "חגיגה בעיניים"

בטרם הסדיר נשימה, עלתה שלשום  (21.6) בערוץ 1 הסדרה ״חגיגה לעיניים - תולדות הקולנוע הישראלי״, סדרה ענקית במושגי זמן והשקעה: עשרה פרקים בני שעה כל אחד, שנתיים וחצי של עבודה, 170 מרואיינים ואינספור ימי צילום.

"בערוץ 1 קראו לזה עמוד האש של הקולנוע הישראלי", אומר להב, המשמש כתסריטאי ראשי בסדרה (עורך תוכן: יאיר רווה, מפיק: אריק ברנשטיין, במאית: נואית גבע).

האם גם הפעם המזרחים מודרים ממנה, כמו שקרה ב"עמוד האש" של יגאל לוסין?

״לא. בשיח התרבותי והתקשורתי, האקדמיה בדרך כלל שלטה. לתיאוריות אקדמיות יש כוח, במיוחד בקולנוע. אנחנו הבנו שאנחנו רוצים לשים דגש על הקהל, כלומר על סרטים שנהנו מהרבה צופים. זה הוביל להחלטה שבסדרה הזאת לא יצולמו חוקרים, אלא רק אנשים שהיו שם: שחקנים, במאים ומפיקים שהיו בשטח, ומספרים סיפור שחוו בעצמם. אפרופו ענייני מזרחים, אליטות, הדרות ופו׳ - כמובן שזה בא לידי ביטוי גם בסדרה. קבענו את נקודת ההתחלה בסרט ׳סלאח שבתי', והרי כל הדיון בתוכו״.

פרק 5, למשל, עוסק בשנות ה-80 ובהקמת קרן הקולנוע. ״הקרן יצרה שתי זרועות מקבילות ודי שונות - מצד אחד סרטי איכות, בעיקר פוליטיים שמאלניים, שלא נהנו מהרבה צופים. במקביל, היה קולנוע מסחרי, בעיקר סרטים של זאב רווח, דובי גל וסרטי המתיחות למיניהם״.

״ששנות ה־70 היו שנים נפלאות לקולנוע הישראלי. בין השנים 1976־1979 נוצרו ׳גבעת חלפון אינה עונה׳, ׳הלהקה׳, ׳שלאגר׳, ׳דיזנגוף 99׳, ו׳אסקימו לימון׳. פתאום, כמעט באבחת סכין, הכל השתנה. מי שסבל מזה היו בעיקר יוצרים שלא התיישרו עם הקו ששלט אז בקרנות הקולנוע - אליטיסטי, שמאלני, ואשכנזי. השתדלנו שלכל פרק יהיה גיבור מרכזי, שסיפור הפרק ינוע באמצעותו: אפרים קישון, מנחם גולן, אורי זוהר וכן הלאה. כשהגענו לשנות ה־80, חיפשנו גיבורים להיאחז בהם. לי זה היה ברור לחלוטין שזה זאב רווח. אפשר לאהוב או לא לאהוב את מה שהוא עושה, אבל במונחים של קשר עם הקהל, הוא כוכב ענק״.

רוב הצילומים נערכו על אותו סט. חלק מהצילומים נערכו בחוץ, ובהם הביקור עם רווח בשוק מחנה יהודה: ״יצאנו עם זאביק לשוק. הוא הסתובב שם כמו מלך. בעלי המסעדות התחרו ביניהם לאן ייכנס להסתתר מפני הגשם שירד״.

״סדרה על המעברות, ועוד סדרה על המקומות המרכזיים שבהם המוזיקה המזרחית התפתחה וגדלה. כל פרק מוקדש למקום: כרם התימנים של שנות ה־60, מועדון הפלאקה וקיסריה. אנחנו בודקים, למשל, מדוע שורשי המוזיקה המזרחית הפופולרית נטועה דווקא בכרם התימנים. התשובות מאוד מעניינות ופותחות ויכוחים עדתיים שלא ידעתי על קיומם: תימני הכרם נתפסים בהרבה מובנים כמשתכנזים.

מצד אחד זאת שכונה תימנית מזרחית טיפוסית, עם כל הבעיות של תחושת הקיפוח. מצד שני, תושביה הרגישו מאוד תל אביבים שורשיים, והממסד האשכזי נתן להם להרגיש כך. לא פלא שהמוזיקה המזרחית התחילה שם בחפלות עם משה משומר, דקלון ואהובה עוזרי. היה בהם משהו לא מחאתי. המוזיקה שלהם לא נוצרה כהתרסה וכאיום על הממסד האשכנזי, אלא ככיף אחרי יום עבודה מפרך״.