"סרט ערבית", יום ו׳, 26.6, ערוץ 8
במשפחה הפולנייה שלי גדלנו עם הדאחקה על הסרט הערבי, אבל בלי ארס. כששידרו את הסרט בימי שישי נתקענו עליו לפעמים, אבל לא יותר מכמה דקות, בעיקר כיוון שלא היה ערוץ אחר לצפות בו. בכל אופן, לא היה טקס. כל המשפחה לא ספרה ימים ליום שישי, לא התיישבה בצוותא על פיצוחים ואבטיח, לא הגירה דמעות עם סמירה על מות אהובה דרוויש. מי שנעצר ליד המכשיר צפה כמה דקות, לפעמים השמיע גיחוך והמשיך למטבח אל הקלופס והקרעפלך. אני לא יכול לזכור סרט אחד שצפינו בו מההתחלה ועד הסוף. הדבש הסמיך שניגר שם לא דיבר למורשת שלנו. בעצם, כמו סרטי בוליווד של היום, לא האמנתי שמישהו באמת צופה בדברים האלה מההתחלה ועד הסוף.
איל שגיא ביזאוי, יוצר “סרט ערבית", נולד וגדל למציאות הפוכה משלי. הסרט הערבי של יום שישי היה כינוס ספוג געגועים של משפחתו יוצאת מצרים. רחובות אלכסנדריה וקהיר שבהם התרחשו עלילות הסרטים היו סמטאות ילדותם של הוריו. הם כבר היו ישראלים לכל דבר, אבל המולדת הישנה, ככל מולדת ישנה, המשיכה להתנגן בנפשם. הרעיון של ביזאוי אם כן, נהדר. די בשמות - עבד אל־חלים חאפז, פריד אל־אטרש, אום כולתום, לילה מוראד, אסמהאן - כדי לגרום לאוזניים לצלצל. ביזאוי לא היה יכול לבחור בחירה מוצלחת יותר מ"סרט ערבית" כדי ליצור סרט.
“סרט ערבית" עשוי כמעט כתחקיר עיתונאי, המגדר ומקיף את נושאו כמעט מכל עבר. מבנות משפחתו המבוגרות המאוהבות בשחקנית הנהדרת לילה מוראד, דרך גלילי הסרטים המאובקים בארכיון רשות השידור וכלה בסמטאות מזרח ירושלים שמשם היו מבריחים את הסרט. רשות השידור הייתה שובבה בימים ההם, והרי היה צריך כל שבוע להשיג עותק נוסף. ביזאוי לא התעצל, ובזמן הכנת הסרט כיתת רגליים לפינות נידחות רבות.
יש רגעים בסרט שהוא מצליח לגעת בהם בקסם הישן, ללכוד את עיניהן המתערפלות בגעגוע של הנשים המבוגרות ילידות מצרים, ששרות במקהלה שקטה את רבעי הטונים הבוקעים מגרונו של גבר מצרי מאוהב. אלא שיותר מדי פעמים נשאר ביזאוי מחוץ לגדר. מספר את הסיפור, חסר קסם, לא באמת מגיש לצופה את ניחוחות אלכסנדריה וקהיר, חסר געגוע, ועל זה בעצם נסוב הסיפור - על הסרט הערבי של יום שישי, החם, הניגר ברגשנות מופלגת, ובעצם עובר לסוחר כאן כאותה האשמה שיש לו לתרבות הישראלית של אותם ימים - מאופק, קריר, מצניע רגשות. בדרכו לספר על הסרט המצרי, יצא לשגיא ביזאוי סרט פולני.
ואפרופו סרט פולני, איזו נחת זו לראות את יאיר גרבוז ואת אשתו מייללים על כמה נוגעים ללב היו הסרטים הערביים של יום שישי. סרטו של ביזאוי צולם הרבה לפני נאום הבלהות של גרבוז על מנשקי המזוזות ומשתטחי הקברים. בטח בסרט הבא נגלה שגרבוז האנין, בדרכו לסינמטק, לפרמיירה של פסטיבל הסרט הבורמזי, מנשק תמונה של הבאבא ברוך ותוחב עוד קצת את צרור השום תחת הכר. קו לו לו.
“הקודחים״, א׳־ד׳, HOT 3 ו־YES VOD
דיוויד לטרמן אמר פעם שמטרת הטלוויזיה היא לייצר שטויות. “הקודחים", הנקראת על ידי יוצריה והוט בכינוי הנכבד “דוקו־ריאליטי", מיישמת את אמירתו של לטרמן במלואה. לא דוקו־ריאליטי ולא בטיח. אם כבר אז “דוקו־שטויות". ושטויות בערימה גבוהה וגדולה. אלא מה? שטויות מצחיקות.
הרעיון פשוט: אורן זריף מוביל חברת חופרים בשכל לחפש נפט בארץ, כשהוא נעזר ביכולת התקשור שלו. טעות תהיה לצפות למשהו שיש בו אתגר, תחרות או מטרה ממשית כלשהי. צוותו של זריף כולל את חנוך דאום (מוצלח הרבה יותר ברגעיו השנונים מאשר בניסיונותיו לייצר טקסטים עגומים), הזמר רון שובל (בתפקיד התימני הקמצן), נירו לוי וטום קשתי, וגדעון לוי הצנון, שהשד יודע למה הוא מצטרף לכל התוכניות הללו, מלבד אולי הפרסום והשכר שהוא מקבל.
בראש הגדוד צועד זריף המפקד. לא מבריק, אבל סוחב את השטות הזאת לא רע על גבו. "הקודחים" היא פיצוחים. פיצוח טוב לקיץ. בלי יומרות. מראש מודיעה לעולם שהיא כאן כדי להשתטות. אם פספסתם את הפרק הראשון, שווה לנסות את הפרקים הקרובים. אם הם אוויליים בצורה חביבה כל כך כמו הפרק הראשון, הרווחתם.
"הקודחים". צילום: אוהד רומנו
“מגורשים״, סלקום tv
יש לא מעט אנשים שאני מכיר שחולמים על אוסטרליה בלילות. כשהמקום המבורדק שבו אנו חיים מטפס יותר מדי על העצבים, כששומעים על שיהאב חדש שפיתחו האיראנים, כשהבן מתקרב לגיל גיוס, אז הם מתחילים לגנוח “אוסטרליה, אוסטרליה". מי זוכר אז, כשמתדפקים על שערי השגרירות שלה לקבל ויזה, שאוסטרליה הייתה מושבת פושעים - רעיון שהגו מוחות יצירתיים בממלכה האם, כדי להרחיק את הבררה האנושית מארצם ליבשת רחוקה־רחוקה, חור שכוח אל מעבר לאוקיינוס, ושיאכלו שם אחד את השני חיים.
בסדרה החדשה, ה"מגורשים" לארץ הגזירה, הפושעים, הם הבחורים הטובים, והחיילים השומרים עליהם משמשים בתפקידי הגיבור הרע. עלילת הסדרה מתרחשת בשנת 1788. לפחות בתחילתה היא מסקרנת והסיפור תופס. היא משמשת גם תזכורת לכך שאולי כדאי לאמץ את המודל האוסטרלי הזה בתיקונים קלים. זה בהחלט היה יכול להיות רעיון טוב למצוא איזה מקום שכוח אל, שיד האדם לא זיהמה עדיין, שמזג האוויר בו מתקבל על הדעת, ושכדי להתיישב בו, הרחק מהרעש, מהצפיפות, מהאיראנים ומדאע"ש, אין צורך לטבוח אלפי ילידים מקומיים. יש למישהו בסביבה גלובוס?
"מגורשים". צילום: באדיבות סלקום tv