זה לא היה נוקאאוט. זה היה הפסד שלי בנקודות. ארוך, מתמשך, הדקות עברו אחת אחרי השנייה וחטפתי עוד מכה ועוד מכה, אחת אחרי השנייה, איכשהו גורר רגליים עד סוף המר שקרוי ה"שעשועון" המייגע הזה.
“נוקאאוט", שבה מתחרים שניים מי ימתח באופן מוצלח יותר שני נמתחים, נכשלת כי היא מחפפת את העבודה. היא חוסכת מכל כיוון - בחשיבה, בצוות, בתפאורה - ומשלמת את מלוא המחיר בתוצאה. עופר שכטר נולד להיות קומיקאי כמו שצנונית נולדה להיות גלידה. מתיחה טובה היא עניין רציני הדורש תכנון וביצוע מדויקים מכדי להפקיד אותם בידי פנים יפות גרידא. גִעגועי צחוק מופרזים לא הופכים את האירוע החיוור לבדיחת השנה, שממש תובעת להתפתל ולהחזיק את הבטן. כבר עדיף יגאל שילון הגולש מכיסאו לכל עבר עם הסיגר בפה ובפוזת המהנדס.
“נוקאאוט" כולה משדרת קמצנות, חיסכון, רצון לייצר מוצר רזה שימלא משבצת ויעביר את ימי הקיץ האלה עם כמה שיותר קרטון וכמה שפחות כסף. חדר הבידוד ממחלות נגיפיות, שאליו נכנסו שני הנמתחים, נראה יותר כמו שקית ניילון. חדר האשפוז, שבו כאילו נלחמים בבית חולים וולפסון בנגיף האבולה ובשפעת הגמלים, הזכיר את חדר האחות בבית הספר.
ככלל, התחרות מי המותח הטוב בין אסף אטדגי לאילנית לוי היא סתמית ואינה תורמת דבר. אם כבר, היא אותה בדיחה טפלה המסופרת פעמיים. אולי היא מותחת את “נוקאאוט" בכמה דקות נוספות, אבל חיוכים היא לא הוסיפה. באותה מידה היה אפשר לקיים תחרות קפיצה לגובה בין המותחים. זה היה משעשע באותה מידה. עייפה, מוכה, מדוכדכת, השיגה “נוקאאוט" את מטרתה - היא השאירה אותי על הקרשים. לסיבוב הבא אני לא מגיע.
"Unreal", יס דרמה, החל מ־24.8, יס VOD וסלקום TV
“Unreal" - עוד לפני שנכנסים לדיון על איכות ודיוק - ראויה להיכנס לספרי לימוד מודרניים. “Unreal" היא סדרה מרושעת. מבריקה ומרושעת. שדה ההתרחשות שלה הוא אחורי הקלעים של תוכנית ריאליטי, וגם אם אינה מתארת בדייקנות מושלמת את המתרחש מאחורי הקלעים של סדרות ריאליטי, כותביה אספו לא מעט ממה שראו וחוו בצילומי תוכניות ריאליטי והעלו את התוצרת על המסך.
כמי שמסתובב בתקשורת, פגשתי לא מעט מהמאכלסים את הענף. אני מאמין - בלי אישור קליני, כמובן - שאני משתייך לצד השפוי יותר שבו. פגשתי בדרך אנשים טובים, ולא מעט מטורללים אמיתיים. תעשיית הריאליטי צורכת את אלה האחרונים. הם מייצרים לה את הרעל התוסס ש־30 ומשהו אחוז רייטינג מכם, צופים יקרים, צורכים מדי פרק.
לכל התנגשות טיטנים בחצי לירה, המוקרנת על המסך, קודמת עבודת מערכת שקדנית של עורכים, של מפיקים, של הוגי דעות ארסיים שזיהו את פוטנציאל הפיצוץ ובישלו את המריבה בחוכמה של אייתוללה איראני. הם חושבים שאין משהו שאסור. שגם מה שאסור - מותר, כדי להבעיר את המסך. “Unreal" מגישה שיעור מצוין לצופה התם, שמאמין שהאירועים קרו מעצמם.
סדרה מרושעת. מבריקה ומרושעת. "Unreal". צילום: באדיבות יס
אני לא דודה צדקנית. ריאליטי מביא עשרות אחוזי רייטינג, וככזה הוא ראוי למקום של כבוד בטלוויזיה מסחרית. אני לא יודע אם נבדקה לאורך זמן ההשפעה שלו על התנהגות בני אדם. אולי הוא לא מזיק יותר לחומר האפור מטלנובלה או ממהדורת חדשות. לך תדע. כמרווח ביטחון, על כל צרה שלא תבוא, הנוער בבית שלי מודר מתוכניות ריאליטי. גם מטלנובלות, אגב. הכישלונות שלי הם בתוכניות אחרות.
ובכל אופן, בפעם הבאה, נגידכשתראו את איציק זוהר פותח פה על נגיד נטלי עטיה, אם לא ידעתם, קחו לתשומת לבכם שהעסק היה מבושל. בתחכום, על ידי מחרחרי סכסוכים מקצוענים, מבריקים, חסרי לב, שהקפידו לנתב ולהגיש את החומר הזה על המסך. זאת העבודה שלהם. ואם רוצים לדעת כיצד, שבו על “Unreal" המצוינת. קבלו שיעור נהדר בז'אנר חדש, נקרא לו, נגיד, “דוקו סכין". או מדויק יותר, “דוקו על הסכין".
“למה מטוסים מתרסקים", הוט 8, מיום ג'
יש לי איזה חוסר אמון בסיסי כלפי מטוסים. כשמתסכלים עליהם מלמטה הם מרחפים ברכות בחלל האינסופי. למעלה זה קופץ, מטלטל, נופל לתוך כיסי אוויר. נחלצתי מהם עד היום, אבל זה לא אומר דבר לגבי העתיד. ככלל, יש פה איזה טריק. משהו שחי על טריקים של אוויר, מה שקרוי לופט געשעפט, אני לא סומך עליו.
ערוץ 8 מגיש לנו שמונה פרקים של סדרה, שנותנת בראש יום אחרי יום. אחרי צפייה בהם, הכלי הטכנולוגי המסוכן ביותר שאתה מוכן לקחת בו צ'אנס הוא אופניים עם שלושה גלגלים. אולי זה מעט לא הוגן כלפי המטוס, כי מתברר שהמכונה בדרך כלל בנויה כהלכה ומי שעושה בה שימוש לא נכון - בכל הדרכים שניתן, החל מרשלנות ועד תאוות בצע - הוא האדם. הטייס שטועה, הטכנאי שלא מהדק בורג, הבעלים של חברת התעופה שמחפש לקצר תהליכים ולהרוויח יותר. למי שיושב מאחור לא חשוב מי אשם.
זו סדרה לא נעימה. בכלל לא נעימה. מומלצת רק למי שחזר כבר מהחופשה. לא למי שיש לו כרטיס ביד.
מומלצת רק למי שחזר מחופשה. "למה מטוסים מתרסקים". באדיבות הוט
“חדר 101", יום שישי, 15.8
כבר כתבתי כמה פעמים על "חדר 101" ועל תחושת החמיצות שנגרמת לי, במקום הנאה משועשעת, בכל פעם שאני מבקר שם. לא הייתי נכנס לביקור נוסף אלמלא האורח היה שדר הספורט הוותיק יורם ארבל.
לפני יורם ארבל גיליתי שמאז הביקור האחרון נוסף צחוק מוקלט, שכמו בתוכניות אחרות הוא לא מתאים ולא תורם דבר. הפורמט הישראלי לא עובד. פשוט לא עובד. ההומור נשאר תקוע, מאולץ ולא מעלה חיוך. לא יודע מה הייתי עושה כדי לשפר, לא העסק שלי.
אלא שכזכור, באתי כדי לפגוש את יורם ארבל. בשנים האחרונות הוא הצגה. קרה לו מה שקורה לכל אחד בענף: צעירים יותר הגיעו, ארבל נדחק לשוליים ולא אהב את זה. הוא נאבק במצבו החדש, לפרק זמן קצר מרפק את דרכו בחזרה פנימה, ושוב נדחק לשוליים.
מישהו אחר אולי היה מקבל עליו את הדין. לארבל היו סיבות מצוינות לקבל את הדין. הייתה לו קריירה ארוכה ומשובחת, הוא עשה הרבה כסף, הוא היה יכול לשבת בחומוסייה שלו בסבבה, בלי קולגות ובלי מבקרים שישבו על הווריד. ארבל בחר להיות מריר. בכל פעם שהוא מגיע לראיון עיתונאי כלשהו, אתה יודע שיקרה משהו, שבאיזושהי צורה הוא יצא נגד שדרים, נגד פרשנים, נגד עיתונאים ובכלל נגד כאלה שלא יודעים את העבודה כמו יורם ארבל.
וזה מגיע. כמו שעון שווייצרי. גם אצל עינב גלילי. משהו נגד עיתונאים שלא מוכנים לשידור. אתם יכולים לכוון את השעון שלכם לפי יורם ארבל, שתמיד היה שדר קפדן. דעו לכם שביום שהוא יפסיק לדבר על עיתונאים ועל פרשנים יהיה היום שבו יורם ארבל יפרוש.
“1992", הוט vod
עם ישראל החליף את טורקיה בצפון איטליה ובטח ימצא נופים מוכרים. אחרי “גומורה" הטובה, מגיעה “1992" הטובה עוד יותר, המספרת על יחידה החוקרת שחיתות באיטליה. השחיתות שם מביאה את איטליה ליחסי הון־שלטון מופרזים ולריקבון ביסודות המדינה. זו בעצם לא סדרה על איטליה. זו סדרה עלינו.