חיים על המשקל", ערוץ 10, יום א', 23.8
ה קרה לנו כחברה שאנחנו לא מסוגלים לקבל שמנים, מייבבת טליה פלד קינן בסרטה “חיים על המשקל". נו, שוין. כאילו שפעם חיבקנו את השמנים חזק־חזק אל גופנו ואט–אט הם נשמטו מאיתנו. כאילו שפעם איזו חברה אימצה אל לבה שמנים או כל קבוצת אוכלוסייה אחרת עם סוג אחר של שונות מהנורמה.
פלד קינן מביאה בקמצנות נתונים כמו עלייה דרמטית במספר ניתוחי קיצור או הצרת קיבה בישראל, כמה סיפורים נוגים על ניתוחי קיבה שכשלו, שחלקם אף הוליכו לפגיעות חמורות ולאסון, ויש גם רופא מומחה שמפיל את כל התיק על הציבור ועל הדעות הקדומות שלו נגד שמנים.
אלא שכל זה הוא עלה תאנה, מבט שטחי שאינו צולל לעומק, בטח לא בדיקה אמיתית אם ניתוח להצרת קיבה הוא מעשה נכון בריאותית ואסתטית, אם הסיכונים באמת גדולים. “חיים על המשקל" אינו באמת סרט המנסה להתמודד עם השאלה למה “אנחנו" - מרבית האוכלוסייה, אנשי הנורמה, קראו לחברי הנורמה באיזה שם שתרצו - לא מסוגלים לקבל את השונה.
בניכוי כל אלה אנו נותרים עם סרט די מציצני על כמה אקס־שמנים, או מאותגרים קילוגרמית, או איך שיקראו להם, שהחליטו לעשות ורסיה זו או אחרת של קיצור או של הצרת קיבה. אין בכך כל רע. מציצנות טובה לבריאות.
ויש די שמנים בישראל הבטלנית, המאותגרת ספורטיבית, המעדיפים לשבת עם ביסלי מול הטלוויזיה על פני יציאה לרכיבה על אופניים בפארק הירקון, שעשויים בעקבות הסרט לפתוח אינטרנט או לקפוץ למרפאה הפלסטית הקרובה כדי לברר במה כרוך ניתוח קיצור קיבה. שיהיו בריאים. להם מיועד הסרט הלא רע בכלל. כל עוד יידעו לא לקחת אותו ברצינות יתרה.
“איך לא לומר אני אוהב אותך?", ערוץ 2, יום ו', 28.8
אמיר ראג'פורקר, במאי ותסריטאי צעיר, סובל מגמגום מאז שהוא זוכר את עצמו. את סרט הגמר שלו בקמרה אובסקורה החליט לייחד לגמגום ולהשלכותיו השונות על חיי הלוקים בו. הציבור בעל הדיבור השוטף לא מודע לכל הקשיים. לצורך צילומי הסרט גייס ראג'פורקר את השחקנים דנה מיינרט ויואב בנאי, ששניהם עברו “קורס" בגמגום ובהשפעותיו על המגמגם.
הסרט מספר, חלקו על דרך ההומור וחלקו דרך הפריזמה הכואבת, על השפעת גמגום בחיי היומיום של בעליו הלא מאושר. מתקריות משעשעות, דרך אירועים בלתי נעימים ועד הפחד מיצירת קשר.
אני שמח לתת כתף במאמץ לסייע לאדם מגמגם - זה לא מאמץ גדול מבחינתי - כמה הקשות על לוח מקשים וגמרנו. אני מניח שזו הסיבה שעומדת מאחורי החלטת ערוץ 2 להקדיש לסרט 20 דקות שידור. מעבר לכך אין בסרט משהו ראוי לציון או לשבח.
אני נאלץ לכתוב באופן שוטף וללא גמגום - הסרט חסר הומור ראוי לציון, חסר עלילה של ממש, הדרמה אינה ברורה ומאולצת. מצער שראג'פורקר מגמגם. זו לא הצדקה לשדר סרט רזה כל כך.
“העדים", הוט VOD
צילום: באדיבות הוט
“העדים" היא סדרת מתח משובחת עם בעיה אחת עיקרית: היא לא די מופרעת. אומנם מעט מוזר לבוא בטענות לסדרה שהאיש הרע בה מוציא גופות מקברן, מלביש אותן בגדים חדשים ומסדר אותן בתנוחות משפחתיות בבתים שונים, אלא שכאן מסתיימת מוזרותה של הסדרה.
הגופות בריאות למראה גם לאחר שבועות וחודשים בקבר, הופעתן על המסך חטופה, לא יותר מכמה שניות, וכל השאר הוא מאבק מוחות בין שוטרת יפה ובלש אניגמטי לעבריין מופרע - סדרת בלש וכל הכרוך בכך, כלומר ריקוד ארוך ופיתול עלילה על חוד של מחט.
נופי העלילה מעלים ניחוחות וגעגועים. אחרי נורווגיה ושוודיה ואיטליה שזכינו להן בשנה האחרונה, נמשך הסיור באירופה הקלאסית של סדרות המתח. הפעם נבחרה העיר ליל שבצרפת כתפאורת הסיפור: הצבעוניות השקטה בת מאות השנים, הצרפתית המצרפתת, בתי הקפה כמו שבתי קפה נולדו להיות, עולים על רכבת וצ'יק־צ'ק, תוך 200 ק"מ אתה בפריז. אח, פריז, פריז.
אבל בסופו של דבר מדובר בסדרת בלש. רק סדרת בלש. בסופו של דבר הבלשית היפה חוזרת לביתה והמרב שאנו זוכים לו הוא רמיזות לרומן שאולי בן זוגה מנהל ואולי לא. אין רובוטים שוודיים, לא שוברי שורות, לא פרקליטות יפות הפותחות משרד משל עצמן. אז מישהו שולף כמה גופות מקברן, מזה עושים עסק גדול כל כך?
“היס־מנים מתמרדים", יס דוקו, יום ב', 31.8
אי אפשר שלא לאהוב את היס־מנים - מייק בוננו ואנדי ביכלבאום. כבר 20 שנה שני הפעילים החברתיים מנהלים מלחמה בתאגידים הגדולים ובממשלות שלטענתם חולבים והורסים את העולם. הם עושים את זה בשלל שיטות ותעלולים ומתיחות משעשעות שמעוררים מהומה ומושכים אליהם תשומת לב.
בסרט הנוכחי (השלישי שיצרו) היס־מנים כבר בני יותר מ–40, סובלים ממשבר אמצע החיים, לא רעננים כמו פעם, אבל שובבים כתמיד.
הסרט נפתח כשהם וחבורה של פעילים העובדים איתם, לבושים בתחפושת כדור עגולה המייצגת לא פחות מ"אשכי הישרדות", מתאספים מול בניין האומות המאוחדות במנהטן, שבו מתנהל דיון על שינויי האקלים וההתחממות הגלובלית.
“אשכי ההישרדות" מקבלים כמובן את תשומת הלב התקשורתית, וההתחממות הגלובלית - שבואו נודה באמת, עוברת לנו גבוה מעל הראש - זוכה לחיות יום נוסף בתודעה הציבורית.
אי אפשר שלא לאהוב את היס־מנים כי הם מלאי חן. הם לא משליכים את עצמם על הרצפה לפני מכליות נפט, הם לא כובלים עצמם לשערי בתי זיקוק. הם חסרי אגו, הם שובבים וחכמים, הם משאירים את הזעם מאחור כשהם יוצאים להפיק תעלול מושך תשומת לב. הם מעוניינים באמת ובתמים באיכות החיים על פני כדור הארץ. מה יש לא לאהוב בהם?
הם מלמדים את הציבור האמריקאי שיעור בצריכה מושכלת של אמצעי תקשורת. הם מגלים לציבור שהגוף המתקרא “לשכת המסחר של ארצות הברית" הוא בעצם ארגון השתדלנות הגדול באמריקה, וממומן על ידי גופים מסחריים, בהם חברות הנפט.
“הלשכה", כפי שהיא קרויה, בכלל מתנגדת לטענה שכדור הארץ מתחמם ומביאה בעצמה “מומחים" מטעמה הטוענים שפחמן דו־חמצני אינו מסוכן לבריאות.
היס־מנים שוכרים אולם בבניין הלשכה, מזמנים עיתונאים, מעמידים פנים שהם נציגי הלשכה ומציגים עמדה הפוכה לגמרי מטענת הלשכה המקורית, ואף מציעים הטלת “מס פחמן". עד שהלשכה מצליחה לתפוס שמקרקסים אותה מתוך הבניין שלה עצמה, היס־מנים כבר השיגו את תשומת הלב שביקשו, והנזק התקשורתי לספונסרים של הלשכה נגרם. איך אפשר שלא לאהוב את היס־מנים?
העייפות היא האויב הגדול של היס־מנים. הגיל שמתחיל להשפיע. המחיר שהבית והיחסיים האישיים משלמים. אבל יש להם עוד טריק גדול בתרמיל, והם חייבים לבצע אותו. לא להחמיץ את הסרט הזה על טובים ומצחיקים.