עונה נוספת של מאסטר שף הגיעה אמש לסיומה החגיגי ולרשימת השפים הישראלים נוספו עוד שלושה ברי מזל שחייהם עומדים להשתנות והם יוצאים לדרך חדשה ומאתגרת.
שלושה אקרובטים בתחום הקולינריה התחרו ראש בראש באלגנטיות וספורטיביות על הכתר, כשמי שזכה בתואר המאסטר שף של ישראל הוא מסימיליאנו די מטאו, האיטלקי השרמנטי שכבש את ליבן של בנות "מאסטר שף" ואת לב השופטים כבר מתחילת התוכנית, שגם אם היה מגיש להם מרק עוף עם לוקשים, היו מגרגרים בהנאה בעיקר בגלל המבטא השרמנטי שלו.
מנת כפתורי הרביולי הממולאים בגבינה בתוך מרק בצל עם נגיעות של זעפרן הייתה המנה המנצחת. מסי הגיע לישראל אחרי שהות ארוכה בארה"ב ונפל היישר לזרועותיה החובקות של תוכנית הבישול הפופולארית, כשהעברית עדיין לא שגורה בפיו והוא שר את המילים בקצב לטיני ומתבל מילותיו בגבינת פקורינו ורוטב עגבניות.
הוא חשף בפנינו את רזי הבישול שלו שיופיים הוא בפשטותם וסוד הקסם של המטבח האיטלקי. הזכייה בתואר הנכסף תאפשר לו להגשים חלום ולפתוח מסעדה ייחודית שבה מספר שולחנות קטן למעט סועדים בלבד.
מסי התמודד מול יריבה קשה וכמעט בלתי מנוצחת: רחל בן אלול. האישה שהפגינה אומץ נדיר כאשר באחת המשימות בחרה לבשל דווקא בשביל יונתן רושפלד, השופט הכי מחמיר וביקורתי והאיש שמנתח אוכל כאילו היה מדע מדויק.
האישה שרושפלד הגדיר את תבשיליה כ"אייקונים", הוכיחה לעצמה במסע המרתק הזה שהיא לוחמת אמיתית. ושוב הפגינה נועזות יוצאת דופן כאשר כמנת הסיום הגישה דג שהתבשל בתוך רחם של חימר, אולי כסימבוליקה לעובדה שרחלי חשוכת ילדים בגלל נסיבות מצערות שלא אפשרו לה ללדת, אך לאורך העונה כולה העניקה מהות ושמחה לאוכל, שבלעדיו אין חיים.
רחל בן אלול ניצחה בעבר את הסרטן והפעם ניצחה במאסטר שף כשהגיעה למקום השני והמכובד.
למקום השלישי הגיעה למא שחאדה, ערבייה ישראלית שוברת מוסכמות, גאה בתרבותה ובמטבח הערבי המפואר שאותו ניסתה לשדרג עם נגיעות חדשניות, ממש כמו סגנון החיים המודרני שסיגלה לעצמה בכרך התל אביבי בו בחרה לגור, במקום להישאר בקן המשפחה המסורתית בנצרת. ממנה למדנו שיוגורט ולימון הם טעם החיים ואין שידוך מוצלח יותר מאבטיח עם גבינת לאבנה.
הייתה זו עונה של חגיגת חושים שעלתה על כל העונות הקודמות בהמצאות וטעמים. למרות זאת, הייתי מצפה בעונות הבאות שבעריכת הפרקים יחתכו את הקטעים בהם המתחרים מסבירים את עצמם לדעת. כמה אפשר לשמוע מכל אחד מהם את אותו הסבר על המשימה, רק בשביל למלא זמן מסך? עדיף פרקים קצרים יותר מאשר ברברת מיותרת.
בניגוד לתוכניות ריאליטי אחרות שבהן חשופים המתמודדים ללא מעט עלבונות והשפלות, במאסטר שף מתקיימת אווירת אחווה, ידידות וכבוד הדדי, מלבד כמה חריקות שמדי פעם מגיעות מהכיוון של יונתן רושפלד המסוגל להשתלח במתחרים בחוסר טאקט מובהק.
בעיניו, חטאה הגדול של למא היה אהבתה הגדולה לסטייק פילה בקר שהוא אוכל פלצני (טוב שהיא לא אמרה שהיא אוהבת קוויאר). חריקה אחרת הגיעה מכיוונו של הדרמה מן, אייל שני, שזרק צלחת עם אוכל על הרצפה ורק במזל רסיסיה לא פגעו ברחלי. לא בטוח אפילו שחריקות מסוג זה מייצרות רייטינג, בעיקר בתוכנית שעיקר עניינה הוא אמנות הבישול ולא מניירות כאלו ואחרות.
הייתה זו טלוויזיה בהחלט טובה בערב הסיום (100 המוזמנים שבדרך כלל מגיעים בכל עונה לטעום מהמנות, לא היו חסרים הפעם) כשאייל שני גונב את ההצגה עם חליפת בורדו נועזת באווירת החציל שלבש (למרות שהתאימה יותר לחיים כהן).
ערב עם הרבה מתח, עניין וגורם הפתעה חזק בשיאו, כאשר בניגוד למצופה, זכה במקום הראשון מסימיליאנו, למרות שכל הסימנים הראו שרחל לוקחת. ולמרות הכול, בישורת האחרונה נראה כאילו שניהם זכו בגלל ביצועים מעוררי השראה בתנאים לא קלים.