אופרת סבנה: מה קורה כשהדרמה חוטפת את הסרט התיעודי

סרט “סבנה", ששודר אתמול בקשת, ערוץ 2, מעצבן אותך כמעט מהשנייה הראשונה. 43 שנים חלפו מאז 8 במאי 1972, אז חטפו ארבעה מחבלים פלסטינים את טיסה 571 של חברת סבנה, מבריסל לנתב"ג, אז עדיין שדה התעופה לוד.
 

“סבנה" עשוי במסגרת של דוקו־דרמה, שבה שחקנים מציגים חלק מהאירועים הדרמטיים. בדרמה משולבים ראיונות עם אושיות ביטחון מאותה התקופה: ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק (אז מפקד סיירת מטכ"ל), ראש הממשלה הנוכחי ביבי נתניהו (אז קצין בסיירת מטכ"ל), עוזי דיין, דני יתום, לוחם סיירת מטכ"ל והמאבטח הידוע מרדכי רחמים, שמעון פרס, אז שר התחבורה ומי שמונה כאחראי מטעם ראש הממשלה גולדה מאיר להיות נציג הממשלה בניהול המשבר, בסאם אבו שריף, אז דובר פת"ח, ותרז הלסה - אחת החוטפות, שנלכדה במבצע החילוץ וריצתה 13 שנות מאסר בישראל. 
 

איכותה של הדרמה המצולמת נחשפת מיד. ארבעת המחבלים מתיישבים באולם הבורדינג למטוס. פניהם קשוחות (הם הרי מחבלים). הם אינם משיבים בחיוך לנוסע המחייך אליהם בידידות. הם מחליפים ביניהם מבטים רבי משמעות (הרי יש מטרה חשובה לפניהם). ילדה הנוסעת ללא הוריה מחייכת אליהם. הם מתעלמים (כלוחמים מאומנים הם מתרכזים במטרה שלפניהם). 
 

זה לא משתפר בהמשך. המשחק נפוח, מוגזם עד גיחוך, עד חוסר נוחות, לרגעים נראה כאילו הסרט מיועד לילדים. הראיונות שומרים אומנם על איכות מתקבלת על הדעת - איש מהמרואיינים לא מקשיח פנים למראיין או מפנה אליו מבט רב משמעות - אבל מובטח לצופה שלא יתעלף מהמידע הנחשף פה, אם בכלל נחשף דבר מה חדש. 
 

זהו, אגב, החלק המעניין בסרט - המפגש עם לוחמי הסיירת שהשתתפו במבצע החילוץ. סיירת מטכ"ל דאז הצמיחה שדרה של מנהיגים, ובהם שני ראשי ממשלה (ברק ונתניהו). מתוך האירוע הגיע ראש ממשלה נוסף ונשיא (שמעון פרס), שניהל את הדיונים על הקרקע. 
 

אגב נתניהו, כמעט מוזר לראותו מנהל שיחה על נושא שאינו מתווה הגז או איראן. אפילו מעט מרגיע לדעת שהוא יכול. גם מעט קשה לחשוב עליו מנתר בגמישות על כנף מטוס, אבל אפשר להניח שעניין זה נכון לגבי כולנו.
 

יוצרי “סבנה" הם נתי ריינר והתסריטאי משה זונדר. זונדר הוא אולי הכותב בעל הידע העשיר ביותר על סיירת מטכ"ל. בשנת 2000 יצא ספר פרי עטו על מבצעי הסיירת ועל לוחמיה, כולל ביוגרפיות של מפקדיה לאורך השנים. 
 

זונדר, בעל ניסיון רב בהפיכת חומרים ארכיוניים לסרט, לא עשה בהכנת “סבנה" שימוש בידע הנרחב שברשותו קרדום לחפור בו, ובכך עיקר את הסרט מחשיבותו החדשותית־עיתונאית. הוא וריינר לא ליקטו דיוני ממשלה דרמטיים, לא התלבטויות מפקדים בשטח, לא טיעונים שעלו בעד ונגד הפריצה. גם קטעי ארכיון ישנים מופיעים בדלילות בלתי משביעה. ובאשר לחלקי הדרמה, כאמור, ניתן למצוא דומים להם בערוץ הילדים. וזה מוזר, וגם חבל, כי חטיפת סבנה שווה סרט סרט. 

בדיחה שהמספר מתחיל מיד להסביר אותה היא בדיחה מעצבנת, או שהמספר מעצבן. במקרה של התוכנית “מדע הטיפשות", המספר הוא המעצבן. 
 

השיטה של יוצרי העאלק תוכנית הזו פשוטה: לוקחים מיו־טיוב כמה מהמוני הסרטונים שבהם אנשים מבצעים איזה תעלול המשתבש באופן מגוחך: מדלגים בסקייטבורד על מדרגות וחובטים את הראש ברצפה, קופצים על טרמפולינה ומתעופפים ממנה לחצר של השכן או נופלים למאגר מים סמוך - ואחר כך איזה חכמולוג מתייצב מול המצלמה ומדביק עאלק בהומור איזה הסבר עאלק מדעי: מרכז הכובד היה גדול ממומנט הפיתול וגבר על הגרר ואלמנט החיכוך, ועוד בלה בלה כזה והיידה לסרטון העאלק מדעי הבא. 
 

אז הנה הצעה מדעית: לחצו על השלט באופן שמרכז הפיתול של האצבע הלוחצת ידלג על ערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק בשעה שמשודרת התוכנית “מדע הטיפשות". ואם חפצה נפשכם בסרטונים משעשעים, חפשו אותם ביו־טיוב. תמצאו אותם שם באלפים, נקיים מחרטוטים עאלק מדעיים.

העונה השנייה, הוט VOD

מילא אדם שפוי לא ירצה להתעסק עם ה"פיקי בליינדרס". הוא גם לא ירצה לגור בשכנות להם. הרחובות של משפחת שלבי קודרים לא פחות מאלה של בלייד ראנר: הסמטאות הבוציות, מפוחי הנפחיות של ברמינגהאם התעשייתית הפועלים סביב השעון - איזה דיכאון של מקום.

לא פלא שהאנגלים למדו לחנוק את רגשותיהם. אם היו מתירים לעצמם תחושות של אדם נורמלי, שואף אוויר צח ושמש, קרוב לוודאי שערים שלמות היו תולות עצמן על העץ הסמוך. 
 

כמו הרחובות, כך גם גיבורי הסדרה: אפלים, רצחניים, פועלים שחורים חסרי תקווה לעתיד טוב יותר. איזה דיכאון. איזו אחלה סדרה. 

בסוף פרק אתה מכבה את הטלוויזיה בתחושת חבל שנגמר, וגם כמה טוב לחזור לשמש ולירוק של המאה ה–21.

יום א׳, 30.8 (שידור נוסף ב־4.9)

הנה וידוי קצר: אין לי מושג אם מתווה הגז טוב או רע, ירוק או שחור, טוב או רע ליהודים. אני בטוח, מאידך, שיש ארמדה של לוביסטים ששורצת ממש הרגע בכנסת, משכנעת ומסבירה לבעלי השררה למה המתווה טוב או רע - תלוי כמובן במשלם שכרה, לא תלוי כמובן בשום קשר ואופן בטובתו של האזרח הישראלי. 

צי המומחים שיגיד הכל, בתשלום כמובן. מתוך "יצרני הספין". צילום: באדיבות יס דוקו

חלק אחר של הארמדה מוכר את המידע לתקשורת, שבתורה מעבירה את המידע הלעוס לאזרח הישראלי, שמחליט בתורו אם להפוך שולחנות או לעבור לסדר היום.  
 

בארצות הברית, ממלכת יחסי הציבור, הטריק מתוחכם יותר. זה החל בשנות ה–50, אז לחברות המייצרות סיגריות כבר לא נותרה אפשרות להתחמק מהעובדה שעישון ממכר וגורם לסרטן. בצוותא הן פנו לחברת יחסי ציבור ערמומית שאמרה להן כי את דעת הקהל והמדענים לא ניתן יהיה לשנות לחלוטין, אבל לבלבל את הציבור אפשר. ועוד איך אפשר. 
 

סוללה של מדענים ומומחים, פחות או יותר, ששולם לה די כסף, התייצבה מול העיתונאים והמצלמות לטעון כי אין הוכחה מדעית לנזקי העישון, ומדובר בקונספירציה כלכלית ופוליטית. בוויכוח שהתפתח טבעה האמת, עוקצה של הסכנה הבריאותית הוקהה, הציבור המשיך לעשן, וחברות הסיגריות המשיכו להרוויח מיליארדים.
 

עם השנים השתכללו השיטות. ה"מומחים" משתייכים לרוב למכוני מחקר בעלי שמות מפוצצים, שמוקמים אד הוק או קיימים לאורך זמן ונשכרים לעת צורך ועל פי הנושא. וככל שהם זוכים לתארים מרשימים יותר, כגון “עמית מחקר בכיר", כך סמיך יותר הערפל והספקות שהם מפזרים סביבם. 
 

אולי צריך גם בישראל לאמץ את השיטות האמריקאיות. אולי בעצם גם אני אעשה זאת. בזאת אני מכריז על עצמי כעל נשיא מכון לחקר הבורי והשפעתן החיוביות של תגליות גז על הרגלי הרבייה של הדג. אם יש איל אנרגיה - בלי להזכיר שמות, כמובן - שמעוניין בשירותי, הוא מוזמן לפנות אלי בכתובת עיתון זה. תעריף מיוחד לחגים מובטח.