“סוויטה צרפתית”, בריטניה/צרפת 2014
"סוויטה צרפתית” הוא סרט אמביוולנטי, וככזה הוא מציג גיבורי עלילה שהם גם וגם. קריסטין סקוט תומאס, למשל, מגלמת אישה מכוערת אופי, נצלנית ארורה, שהיא גם בעלת לב זהב, גם אם הוא נסתר מעיני כל.
מתיאס שונארטס מגלם דמות של קצין בוורמכט, שהוא אידיאל של כובש נאור השואף להנחיל רק טוב לפרטים האנושיים הלכודים בין ציפורני הברזל שלו, אבל הוא גם אכזר, כאשר גובר בתוכו האלמנט הגרמני. מישל ויליאמס, הדמות המובילה את הסיפור, בוגדת בבעלה ובעמה, וגם לא.
בהתחשב בעובדה שהסרט מבוסס על רומן לא גמור, כזה שאינו פוסל את הצד הנאצי בזמן כיבוש צרפת, שהותירה אחריה אירן נמירובסקי בטרם חוסלה באושוויץ, ברור כי טקטיקת הגם וגם המוטמעת בתשתית המוסרית של הסרט אינה מקרית, והיא זו שמלבה את האנרגיות הפסיכולוגיות ש”סוויטה צרפתית” נזעק לדבר בשמן.
קחו למשל סיטואציה מרכזית המהווה נקודת משען לסרט כולו. שולחן העבודה של שונארטס – בתפקיד הגרמני הבלונדיני ובעל המצפון – עמוס במכתבי שטנה והלשנה ששולחים אליו כפריים צרפתים, במגמה להיפרע משכניהם. וכך קורה שדווקא על קצין הוורמכט נעים ההליכות – שאינו אלא מלחין בשעות הפנאי שלו (באותן שעות שבהן אינו מפקד על כיתות יורים) הכותב מוזיקה שמימית – נכפה מעמד של אלוהים הנדרש להכריע בין ההמון הפרימיטיבי והיצרי, מי לחסד ומי לשבט, כמקובל במעמד יום הכיפורים. בתולדות הקולנוע מוכר מקרה דומה: הסרט “העורב” של אנרי־ז’ורז’ קלוזו משנת 1943, שבעקבותיו הואשם מאוחר יותר הקולנוען הנחשב הזה בשיתוף פעולה עם הנאצים. אבל נמירובסקי, בדיוק כמו גיבוריה, היא גם וגם, ולכן פטורה מפסק הדין של ההיסטוריה.
אל כפר צרפתי שאנן, הממוקם מזרחית לפריז, נוהרים בחודש יוני 1940, מיד לאחר כניעת הצבא המקומי בפני הוורמכט, המוני פליטים מהעיר הגדולה, ובעקבותיהם מגיעים גם אנשי הצבא הגרמני. קצין הומניסטי במיוחד (שונארטס) נשלח להתגורר בבית האחוזה שמנוהל ביד ברזל על ידי קמצנית חולנית (סקוט תומאס), שבנה מצוי במחנה שבויים בגרמניה. אשת הבן (ויליאמס) מוצאת שהכובש הגרמני נוגע בנימי לבה, ובין השניים מתפתח סיפור אהבה אסור בתכלית.
עד כאן מסגרת הסיפור הסבירה והבלתי חריגה. מכאן ואילך נכנסת לתמונה השקפת עולם מפוקפקת למדי. לא זו בלבד שאינה רואה במלחמה דבר פסול מכל וכל, היא אף מעודדת (באופן עקמומי) גזל עניים והפרדה על רקע גזעני, ומבליטה את זכויות העשירים על פני דלפוני הארץ. שהרי שום אלמנט מוסרי אינו יכול לאהבה. הרומנטיזציה הזו, המבטלת את המציאות מפני הרגש, סייעה מן הסתם להפוך את הספר הלא גמור של נמירובסקי, שראה אור רק ב־2004, לרב־מכר היסטרי. הבמאי הבריטי סול דיב, האחראי להעתקת הספר לבד, פוסע בתוך הנתיב הרומנטי הזה, כשהוא מסתייע בצילום מתרפק וסנטימנטלי ובמשחק חדגוני ונטול ניואנסים.
קולות מטהרן
פיטר גרינוויי, האחים טביאני, בילה אוגוסט, אלכסנדר סוקורוב, אנדרי קונצ’לובסקי, סטיבן פרירס ועוד רבים נוספים. כל הבמאים האלה שולחים את סרטיהם החדשים לפסטיבל חיפה, שייפתח בעוד שבועיים וחצי. אבל דומה שלא הם, וגם לא הסרטים האלה, יעמדו הפעם במרכז הסצנה. זאת משום שהאורח המרכזי בפסטיבל השנה הוא הקולנוען האיראני מוחסן מחמלבף.
נכון שאין זו הפעם הראשונה שמחמלבף פוקד את ישראל. הוא אפילו צילם פה סרט תעודה לפני כשנתיים. אלא שהפעם הוא מגיע על מנת לשמש כיו”ר חבר השיפוט של תחרות הסרטים הישראלית, וקשה למצוא דוגמה טובה ומחודדת יותר כדי להגדיר את המונח העממי “תוקע אצבע בעין” המתצפתת עליו מטהרן.
לרגל המהלך שופע היוקרה הזה, יצדיע הפסטיבל החיפאי לכמה מעבודות מחמלבף, וביניהן יצירת המפתח שלו, “רגע של תמימות” (1996), וכן הסרט האחרון שביים, “הנשיא” שמו, שזיכה אותו אשתקד בפרס הגדול של פסטיבל שיקגו. במיוחד כדאי לשים לב להקרנת “רוכב האופניים” (1987), שמעולם לא הוקרן בישראל. מדובר בדרמה אפקטיבית העוקבת אחר פליט אפגני דלפון, שחייב למצוא מימון מיידי עבור רכישת תרופות לאשתו החולנית. בצר לו מסכים האומלל להופיע בתחרות אכזרית של הישרדות גופנית ופסיכולוגית, שבמהלכה מוטל עליו לרכוב על אופניים במשך שבוע רצוף. מזכיר את הסרט ההוליוודי הנודע “הם יורים גם בסוסים”, בכיכובה של ג’יין פונדה.
כרזת הסרט "רגע של תמימות". צילום: ויקיפדיה
לצד חמישה סרטים בבימוי של מחמלבף, משובץ להקרנה בפסטיבל גם סרט התעודה “בית הספר של אבא” של חסן סולג’ו, קולנוען מאיראן החי בבריטניה. הסרט עוקב אחר הקריירה של מחמלבף, יליד 1957, שהחל לביים בשנת 83’, זמן מה לאחר שחרורו מהכלא, לאחר שאליו נשלח בדמדומי שלטונו של השאה המודח. עיקר הסרט מוקדש למעקב אחר בית הספר לקולנוע שהוקם על ידי מחמלבף באמצע שנות ה־90, לאחר שבתו, סמירה בת ה־14, הודיעה לו נחרצות שאינה מוכנה להמשיך בלימודיה בגימנסיה, והיא מייעדת עצמה לקריירה פילמאית.
בית הספר של מחמלבף, שאוכלס בעיקר על ידי בני משפחתו – שתי בנותיו, בנו וכן אשתו השנייה – הניב פירות מצוינים. לצד הבת סמירה, שביימה בין היתר את “התפוח” ו”הלוח”, בלטה התלמידה חנה, שהיא בתו הצעירה, המחזיקה בשיא גינס לאחר שביימה את סרטה הראשון בהיותה בת 8. מרזייה משקיני, אשתו הנוכחית של היוצר, התפתחה עם השנים לבמאית בעלת עוצמות חזותיות (“היום שבו נהייתי אישה”, “כלבי פרא”), ואילו בנו מייסאם, שהחל את דרכו המקצועית כצלם סטילס, הוא כיום מפיק מיומן שהספיק להרים כבר עשר הפקות לפחות.
סרט התעודה משחזר את שיטות הלימוד של אבא מוחסן, שאותן שאב, לדבריו, מבית ספר לחינוך שהוקם בבנגל ההודית בראשית המאה הקודמת על ידי המשורר חתן פרס נובל רבינדרנת טאגור. בשניהם הושם דגש על הטמעת המושגים “מסר”, “אמירה רלוונטית” ו”אנושיות” אצל התלמידים. סרט תעודה זה מנומר בקטעים שנלקחו מסרטי המשפחה, והוא מוגש בנימה הומוריסטית שובת לב.