שייקספיר אימפריה: הבמאי מאור זגורי עושה בית ספר לכור ההיתוך

זגורי, 34, כן, כן, זה מהאימפריה הטלוויזיונית, עולה כיתה בתיאטרון הלאומי. מ־22 באוקטובר תעשה קפיצת מדרגה גרסתו הווירטואוזית להצגת הלהיט השייקספירית, שהועלתה הקיץ על ידי תלמידי בית הספר לאמנויות הבמה במכללת סמינר הקיבוצים. 
 

בפעם הקודמת שבה הדהדה באוזניו קריאתו המיתולוגית של המלט, "להיות או לא להיות", לפני 11 שנה, הוא עדיין היה תלמיד שנה א' במכללה. "שלוש פעמים הלכתי לראות את ההצגה שהועלתה בקאמרי בבימוי עמרי ניצן", הוא משחזר. "עברתי שם חוויה מדהימה. כמי שלמד משחק, רציתי להיות כמו איתי טיראן. בשביל הדור שלי בתיאטרון הוא היה האל באולימפוס ורצינו להיות כמותו".

"לא, בכלל לא. ההצגה שם הייתה השראה, אבל אנחנו בדרך משלנו. לא כמו. לא בהשוואה לשום דבר אחר. בלי לחשוב מה נכון או לא, או מה חוקי או לא. אנחנו מתנערים מכבלים של השוואות, בתקווה שהתוצאה מרעננת".
 

זגורי הכניס למוסך שלו את הרולס רויס השייקספירי והעניק לו טיפול עשרת אלפים. "לקחתי את המחזה המקורי וניפיתי ממנו את עלילות המשנה המיותרות, יחד עם אי אלה דמויות לא רלוונטיות", הוא מספר. "כמה שיותר מהודק, יותר טוב. אם בדרך כלל מציגים את המלט שלוש שעות, אצלנו זה נגמר אחרי שעתיים, וזה מספיק. ערכתי סצנות בהצגה בסדר אחר מאשר במקור, וטקסטים משמעותיים של דמויות שקוצצו הועברו לדמויות אחרות".

"ועוד איך מותר! חוץ מלהוסיף טקסט, מותר הכל. ואני אפילו אות אחת לא הוספתי. נראה לי שלו שייקספיר היה צופה בגרסה שיצרתי למחזה שלו, הוא, עם כל הנאורות והליברליות שאפיינו אותו, היה מברך עליה. רציתי שההצגה תהיה שווה לכל נפש. חשוב לי שייהנה ממנה באותה מידה קהל של הדיוטות וקהל אינטלקטואלי, ושגם מי שלא ראה מעולם את המלט, יבין אותה, יתחבר אליה ויתרגש ממנה לא פחות ממי שמכיר את המחזה על בוריו".

"נהגתי כאן בגמישות. התבססתי על התרגום הישן והטוב של ט. כרמי, וערכתי אותו מחדש עם תוספות מהתרגום של דן אלמגור להצגה שהוצגה בקאמרי ונגיעות מהתרגום של דורי פרנס להצגה שהועלתה בתיאטרון 'תמונע'". 

ליהוק מפתיע, בן יוסיפוביץ' בתפקיד המלט. צילום: מיקי אלון

זגורי הפתיע בליהוק שלו. לעומת טיראן הצנום והמלטים קודמים, דוגמת שמעון בר המנוח, שהיה דק גו, זגורי הפקיד את התפקיד היוקרתי בידי בן יוסיפוביץ', איש גדול מכל זווית. "מי שתקף אותנו בתקשורת בגלל זה, נהג כן מתוך בורות", הוא מתרעם, אבל שומר על נימה מחויכת. "מי שציפה לראות אצלנו המלט אחר משאנחנו מציגים, כבול בשלשלאות ברזל לדימויים מהעבר. בן אמנם עב בשר אבל קליל ביותר. עדיף לראות אותו כהמלט, מאשר להביא דוגמן שידקלם את הטקסט".
 

אולי זגורי הפתיע אי אלה מצופי ההצגה כשהציב בתפקידים הנשיים - גרטרוד, אשת המלך ואופליה - שחקנים גברים דווקא. "אין כל סיבה שגברים לא יופיעו בתפקידים נשיים ולהפך", אומר זגורי. "בימי שייקספיר כל התפקידים שוחקו בידי גברים. אין כאן חוקים. בהצגה 'הכיתה שלנו' שחקנים מבוגרים מופיעים בתפקידי ילדים. הכל הולך".
 

כמו בהצגות קודמות של זגורי, גם המלט שלו מאופיינת בתנועה מסוגננת ובפסקול אקלקטי. על כך אמונה מירי לזר, שותפתו לדרך. "עד כה עשינו ביחד 12 הצגות, ואני לא זז בלעדיה", הוא מעיד. "היא למדה מחזור מתחתי בסמינר. שלוש שנים למדנו שם בלי להחליף מילה. כשעמדתי להעלות את ההצגה הראשונה שלי, 'בתולים', ופניתי אליה, היא נענתה מיד. וזה נמשך עד היום".

"בעוד שאני למדתי במגמת משחק ולא בימוי או כתיבה, מירי למדה תיאטרון מחול ולא מחול. צירוף של חוסר ידיעה מצד שנינו עם רצון ליצור משהו חדש יצר מצדנו שפה בימתית שהטקסט והתנועה שזורים בה אחד בתוך השני".

"הדור שלי צפה במלך האריות לפני שהגיע להמלט. קטעים מוזיקליים מהפסקול לצד קטעים מוכרים אחרים עוזרים להנגיש הצגה כמו המלט לקהל הרחב. ערבוב התקופות בקטעים השונים יוצר, לדעתי, מתח כמעט פיוטי, המוסיף ממד להצגה".

נעבור במעבר חד להצגה הפרטית של זגורי, המתגורר כיום מעל כיכר דיזנגוף בתל אביב: הוא גדל מגיל חמש במרכז ספיר בלב הערבה, הרחק מהלב הפועם של התרבות. "עברנו לשם מבאר שבע, כשאבי, עובד הקרן הקיימת לישראל, קיבל את תפקיד יערן אזור הערבה התיכונה", מעיד זגורי. "היה נחמד להיות שם בן של יערן. בלי טלוויזיה ובלי אינטרנט, היה לי שם מקום להפעלת הדמיון. לא הכרתי תיאטרון. ציירתי המון ומאוד אהבתי קולנוע. התנסיתי בחיים באזור חם ולא שגרתי. בזמני חיו בספיר 60 משפחות עם מעט מאוד ילדים. בסך הכל היו לי שם שלושה חברים. השתלבנו בנוף, ובערבים הבערנו מדורות. עברתי ילדות מושבניקית בחיק הטבע. לא היה שם שום דבר שהכין למה שאני היום, במאי תיאטרון".
 

בגיל 16 חזר עם משפחתו לבאר שבע, "שם לא היה לי קל להתאקלם מחדש בגיל העשרה". בצבא שירת בתותחנים. "מכיוון שלא ידעתי לשיר מספיק טוב, לא היה לי סיכוי להתקבל ללהקה צבאית, ותיאטרון צה"ל לא בא בחשבון מבחינתי, כי לא שיחקתי עד אז", הוא מספר. "העדפתי לשרת שירות קרבי ומשמעותי, הרבה בשטחים".

כשהשתחרר, יצא בשליחות הסוכנות היהודית ללוס אנג'לס. "זאת הייתה הפעם הראשונה שבה טסתי לחו"ל, בתקווה להכיר מציאות חדשה", הוא מעיר. "התקבלתי להדרכה במחנה קיץ במאליבו שבקליפורניה. זה היה משהו למי שגדל במקום נידח כמו הערבה. הראש שלי הסתחרר ממה שראיתי שם. ראיתי כוכבים. תוך כדי צפייה במשחק בייסבול, אפילו תפסתי דיבור עם מתיו מקונוהיי".

(אגב צחוק מתגלגל) "בעזרת השם, בעזרת השם".

"כשחזרתי משם, לאחר שכבר הייתי ראש משלחת, הייתי כאן מאוד אבוד ולא בדיוק ידעתי מה לעשות עם עצמי. המצב בבית לא היה פשוט, כשבדיוק הורי התגרשו והמשפחה עברה הרבה טלטלות. בלי בגרות, לא ידעתי מה ללמוד. התקבלתי לעבודת הדרכה בבית ספר בהוד השרון שקלט נערים שהגיעו מארצות הברית".

לדבריו, לא הגיע לתיאטרון ביוזמתו: "הייתי משחק בימי שישי כדורסל עם חברים. איזה חבר אמר לי שם יום אחד, 'אתה מאוד מבין בקולנוע ולפעמים יש לך כל מיני יציאות משחקיות, אולי תנסה ללמוד משחק?'. וואלה, שווה לנסות, חשבתי לעצמי. אם יש לי הזדמנות לנסות משהו, תמיד אנסה. לא התקבלתי לסטודיו ניסן נתיב, גם לא לסטודיו יורם לוינשטיין. כבר חשבתי לוותר, כשחברה סיפרה שהיא הולכת להיבחן בסמינר הקיבוצים. הצטרפתי אליה. מה כבר יכולתי להפסיד? אני התקבלתי והיא נשלחה הביתה".

"את איציק ויינגרטן, מנהל בית הספר לאמנויות הבמה שם. המפגש איתו היה אחד המשמעותיים בחיי. הגעתי לשם עם כישרון בהחלט גולמי, והוא ידע איך לטפח אותו. לא הייתי סטודנט טוב, והברזתי שם לא מעט. במקום לנפות אותי, איציק התעקש עלי וקידם אותי, מה שנתן לי המון מוטיבציה. בהשראתו פניתי מהמשחק לבימוי. בתחרויות בתוך הסמינר התחלתי לזכות בפרסים, והביטחון העצמי שלי הלך והתגבש. המחזה הראשון שלי, 'בתולים', הביא לי את פרס מחזאי השנה בפרינג'. מה הייתי צריך יותר? זה פתח לי את הדלת לתיאטראות הגדולים".

"לא רק ליוצאי מרוקו" כוכבי זגורי אימפריה. צילום: אוהד רומנו
 

אחד הפרסים שקיבלת - על בימוי ההצגות "הרדופים" ו"מישהו ימות בסוף" - היה על שמו של נסים אלוני, שהתיאטרון שלך מאוד שונה משלו.

"הוא צריך להיות שונה. ככה זה אמור להיות. אין לנו, היוצרים החדשים, אלא לשבור את המוסכמות של אלה שלפנינו. הרי להיות כמותם לא נהיה לעולם. לא מזמן הרציתי במגמת קולנוע באוניברסיטה. אוהבים שם את היצ'קוק, את קובריק, שמות. אמרתי להם שהיצ'קוק וקובריק כבר היו בעולם. לא צריך עוד. אני מאמין בלהמציא את עצמך מחדש בלי לשבת על כתפיים של אף ענק. לכן, אין מישהו שאני מוזן באופן ישיר מעבודותיו או בהשראתו".

"טפו, טפו, טפו, שרק יימשך ככה..."

"נעניתי להצעה לביים את ההצגה לא מתוך אהבה עזה לשיריו של דני סנדרסון, שעליהם היא התבססה, אלא מתוך אופורטוניזם. ראיתי הזדמנות לעשות מחזמר גדול ואגב כך לשדרג את מעמדי כבמאי צעיר בתיאטרון, לאחר שבמאים צעירים מוכנסים בדרך כלל לנישה של הצגות קטנות. בסופו של דבר אני אוהב את המחזמר שיצרנו, שגם קיבל ביקורות מאוד טובות, אבל הקהל הצביע ברגליים והעמיד אותי במקום, אולי בגלל שניסיתי לשבור את הדפוס של המיוזיקל. למיוזיקל יש חוקים משלו. כנראה הייתי צריך יותר לציית להם".

"אני מסתדר, אבל מצטער שהתיאטרון בארץ לא עבר את התהפוכות שעברו כאן הקולנוע, הטלוויזיה והמוזיקה ב־20 השנים האחרונות. הקהל שבא לתיאטרון צורך כל הזמן אותו מוצר בשינוי אדרת, וכשהוא נתקל בחומר חדש, הוא לא תמיד יודע איך לעכל אותו. המשימה של יוצרים מהדור שלי היא להביא דברים חדשים, שגם קהל שהוא לא למוד תיאטרון יוכל להתחבר אליו. אני מאמין בתקשורת בהצגות. אם הצגה לא מתקשרת עם הקהל, לא משנה כמה מבריקה היא תהיה, היא לא תגיע לקהל".

"אני מעדיף שבהצגות שלי תהיה אקטואליה חברתית ולא אקטואליה פוליטית. האמת? אני לא אדם שצורך חדשות בכמויות. אני גם לא מתיימר להיות מבין גדול בפוליטיקה ועלול להפגין בורות אם יבחנו אותי באיזה משרד מכהן שר זה או אחר, אבל חשוב לי שאוכל להשמיע את האמירות החברתיות שיש לי לומר על כל מיני תופעות חברתיות כאן".

מכל הדברים שהוא עושה הפך בסוף לאימפריה. "האמת היא שחלמתי על טלוויזיה עוד לפני שחלמתי על תיאטרון, שדרכו הגעתי לסדרה 'זגורי אימפריה'", הוא מספר. "מירית טובי, סמנכ"לית התוכן של הוט, שהיא מין גאון טלוויזיה, ראתה הצגה שלי בתיאטרון והזמינה אותי כדי לבדוק אם יש אפשרות שאצור גם לטלוויזיה. מזה הגענו לסדרה".
 

שככל שיש לה אופי מזרחי מובהק, כן השתלבו בה בתפקידים בולטים שחקנים לא מזרחיים בעליל, כמו עוז זהבי, שרה פון שוורצה, חוה אורטמן, דבורה קידר ועוד.
 

"ליהקתי את השחקנים לפי הכישרון של כל אחד מהם ולא לפי מוצאו. התעקשתי לחרוג מצרות המחשבה, המאפיינת לא פעם ליהוק שחקנים בהתאם לאיזו מתכונת שלא נותנת לשחקנים אפשרות ליצירתיות. לא כך בסדרה, שהיא מאוד כנה ומאוד ישירה וממש יצאה מתוך הלב שלי.  חשוב לי שהיא מדברת במזרחית ומתכתבת עם פלח האוכלוסייה הכי גדול במדינה, שעד כה היה מקופח תרבותית ולא קיבל ביטוי הולם. משמח אותי לקבל תגובות חיוביות על הסדרה גם מלא־מזרחיים. זה כמו שלא צריך להיות בלקני כדי לאהוב את הסרטים של קוסטריצה".

"אולי תתפלא, אבל בקלות רבה. אני מתנהג איתם בפתיחות ובכנות, וגם נותן להם חופש מאוד גדול, כולל שילוב אימפרוביזציות. זאת, כשאני משנה את הטקסטים בהתאם לליהוק, כדי שיתאימו לשחקנים ושהם לא ייאלצו לשבור את השיניים תוך כדי ההשמעה שלהם. אני מקפיד על סביבת עבודה נוחה ונעימה, שבה רעיונות מתקבלים בברכה. בעיקר אני מאוד סבלני כבמאי".

"היא שינתה לי אותם לגמרי. נעשיתי מוכר בכל מקום ובקרב כל הגילאים. והסדרה צירפה אותי באופן כמעט רשמי לחזית של המאבק על התרבות המזרחית בארץ".

"בהחלט בלי שהתכוונתי. ואם התכוונתי, אז רק באופן לא מודע. זה מה שהפסיכולוג אומר. הסדרה, שגם קירבה אותי מאוד למשפחה שלי, הסבה המון גאווה ליוצאי מרוקו, אם כי זאת, כמובן, סדרה לא רק למרוקאים".
 

"אם הכוונה היא לבת הזוג שלי, חן אמסלם, משחקניות הסדרה, זה ממשיך, זה ממשיך (משחרר עוד צחוק מתגלגל). כאן יצאתי ברכוש גדול מהאימפריה".

"אני עובד עכשיו על פיתוח העונה השלישית של 'זגורי אימפריה'".

"אני עצמי עוד לא מספיק יודע מה הולך לקרות וגם אם אדע, לא אהיה רשאי לגלות".

"הוא מתדפק בדלתי נפשי המון שנים, אבל עדיין לא מתדפק על אף דלת מעשית. עשיית סרט היא באמת החלום הגדול שלי".

"אני מוזן מהרבה סגנונות קולנועיים. אומנם אני אוהב קולנוע אמריקאי, אבל כדוגמה משמש לי דווקא הקולנוע האיראני, שבעיני הוא הכי מעניין בעולם. בינתיים אני עובד על תסריט שבעזרת השם כאשר יהיה מוכן, יהפוך לסרט".

"אם יהיה תפקיד מתאים, זה ברור".

"אודישן – לא, אבל נקרא יחד את התסריט בבית".

"נראה לי שהמלך ליר".

"יש כמה רעיונות שמסתובבים בין הבימה לבין הקאמרי, אבל כרגע אני לא מביים שום דבר".

"זה נכון. הרגשתי שזה הזמן לנוח קצת".