מה זה החארטה הזה? התכנית החדשה של צביקה הדר מפספסת

 למבט שאני מעיף אל ספרי הלימוד של הטף בבית מעורר בי תמיד צער וחרדה. כאילו לא עברו שנים רבות מאז הימים הרחוקים שבהם דרכה כף רגלי בבית ספר יסודי ותיכון. כאילו במערכת החינוך יושבים אותם אנשים קדמונים וכותבים את מערכי השיעור באבן צור או על נייר פפירוס. אם חפצה נפשכם בקורס 101 באדמה חרוכה, פתחו את ספרי הלימוד של ילדיכם בכל מקצוע: ספרות, הבעה, גיאוגרפיה, תקשוב, שמקשוב - רק בחרו. לא משנה במה. קלגסי החינוך מירושלים עשו עבודה כל כך נפלאה בהשמדת אהבת הידע והלימוד, עד שנדמה שרק הממושקפים הדחויים בחברה נותרו עם עניין כלשהו בספר או באנציקלופדיה. כל שאר הנוער מבצע על אוטומט את הפעולה שאליה ניווטו אותו: העתקת עמודים שלמים מוויקיפדיה בלי לנסות אפילו לשנות מילים או סדר משפטים כדי להסוות את פעולת הרמייה. 
 

ספרייה גדולה ניצבת מיותמת בחדר המגורים, אבל סימני אצבעות מוכתמות מעטרים רק את סדרות “הארי פוטר" ו"יומנו של חנון" שאיכשהו פרצו את החרם. מילא אריך קסטנר עם נגרו קבלו בוכים בדממה לצד השביעייה הסודית ותמר ומנשה התימני שבדיוק במעקב אחרי אלימלך זורקין. אי אפשר לצפות שהטף יתעניין ביצורים מהפרהיסטוריה. אבל לא באו לעולם חדשים שעמם כרתו ברית. כן, כן, נקרא כל יום, הם נשבעים בעיניים לחות, רק כדי שאקנה להם עוד משחק לפלייסטיישן, ואחרי שקניתי לא סופרים אותי. 
 

ולמה שיקראו? בכיתה מחנכים אותם מדי יום שספרות היא טרחה מנדנדת. עם מאפייני דמויות ומילות חיבור, ובשיר יש יסודות, כמו שיש בסיפור מתח, ונא להכין שעות על שעות של שיעורי בית, והכנה למבחנים על מאפייני המתח בסיפור - או שנקרא להורים ונוריד לכם ציון. איזה ניפוח מוח. אם לא יבזבזו שעות אחר צהריים יקרות על שינון מאפייני המתח, לא יהיו במתח כשיקראו את הסיפור? למי אכפת מהמאפיינים? למה זה נחוץ? 
 

אחת לשנתיים מופיע שר חינוך חדש, חכם בלילה חדש, שופך מיליארדים, מוסיף שעה כזאת, גורע שעה אחרת, מדלג למשרה הבאה בתחושת הישג כאילו שינה משהו, וכל המבחנים הבינלאומיים מלמדים שהידע של התלמיד הישראלי הולך ומצטמק. ההפך אגב, למשל, מידידתנו הקרובה והאוהבת איראן. 
 

והרי החכמים בירושלים יודעים שאנחנו בצרות צרורות, אבל המוח שלהם תקוע בטמטומת החושים של כן או לא להחזיר את דרום הר חברון. ומתוך הישימון הזה נולדה תוכנית טלוויזיה בעלת רצון טוב כמו “חדשות התנ"ך". אגב, היא נולדה בערוץ זניח, בעל שמינית אחוז רייטינג ביום טוב, במקום בערוץ הראשון הציבורי או בערוצים המסחריים. לא בטוח שבלתי אפשרי להשיג רייטינג טוב גם בערוצים המסחריים. אפשר יהיה להפחיד את הציבור באחלה ריאליטי בלי לנסוע לאי במזרח אסיה. די יהיה לשים כמה מצלמות בכיתות, כדי שאבא ואמא יראו בלייב איך הילד יוצא טיפש יותר מבן גילו בטהרן.
 

את “חדשות התנ"ך" מגיש צביקה הדר, בשיתוף עם נלי תגר. הדר הוא לא בדיוק הדמות שהייתי מעדיף לראות כאייקון חינוכי. הנוער בבית עוד עשוי להיזכר בו ולבקש לשוב ולצפות ב"שמש" אחרי שבעמל כה רב הוצאתי לו את ההרגל המגונה הזה מהראש. את "כוכב נולד", ברוך השם, הנוער שלי לא ראה. 

אבל תנ"ך הוא תנ"ך, ולמען לימוד באופן לא שגרתי, כפי שמציינים בדף יחסי הציבור - “מעבירים את ההיסטוריה של כולנו בצורה קלילה וקולחת. בתוכנית נעשה שימוש חזותי נרחב בשפת הניו מדיה, בעזרת קטעי וידיאו קצרים ושימוש ברשתות החברתיות שדרכן הנוער רגיל לתקשר ולצרוך מידע, ציטוטים של דמויות תנ"כיות הופכים לסטטוסים ברשת, ויכוחים בין מלכים ומנהיגים הופכים לצ'ט סוער, וכך הם מקבלים חיים מחודשים ונגישים" - לטובת כל אלה, ועוד בצורה קלילה וקולחת, הייתי מוכן לעשות ניסיון ולהסתכן בצביקה הדר.
 

אז הנה מה שקורה ב"חדשות התנ"ך": אסון. בממדים תנ"כיים. למרות הבנתם של יוצרי הסדרה שבכיתות הורגים את יופיו של התנ"ך, ולמרות רצונם הטוב למצוא דרך אחרת, מוצלחת יותר, ללב התלמידים הצופים, וייחר ככל הנראה אף אלוהים ויפל עלינו משמיים את “חדשות התנ"ך" הזו. 
 

זה הולך ככה: צביקה הדר מדקלם בעלק שפה עדכנית, בקצב של מכונת ירייה, את הסיפור שעל הפרק, ובאותו קצב של מכונת ירייה מתבדחת בגיחי הכתבת בשטח, נלי תגר, כשברקע מתחלפות בקצב מסחרר תמונות עלק משעשעות, מקים ג'ונג־און, דרך חצי שנייה של מפת העמים בארץ כנען, ועד שמעון פרס ומשה דיין ודוד בן־גוריון.
 

אין דבר בעל ערך של ממש. העין הבוגרת מתקשה לשמור על הקצב וההבנה. עין צעירה יותר מאומנת לזהות את ג'סטין ביבר. קים ג'ונג־און ודוד בן־גוריון לגביה הם אפילו לא דינוזאורים. שפריץ המידע הטקסטואלי והגרפי (עלק ניו מדיה) דל התקציב באורח מקומם ממשיך להתפרץ מהמסך כמו מצינור מבוקע, עוד ועוד, וגורם לכאב ראש יותר מאשר לתהליך למידה כלשהו. 
 

הרמתי ידיים אחרי עשר דקות ועצרתי את השידור. לא יכולתי לשאת יותר את הדייסה המרגיזה הזו. כבר עדיף לחזור לכיתה ולחרופ מול מורה משעמם. ככה או ככה, לא ילמדו הילדים את אהבת התנ"ך. 

נדיר לאתר בסדרות מתח עלילה בסיסית שתמציא מחדש את אמריקה - או במקרה הזה את מאלמו. בכל עלילה יהיה מעשה רצח אחד לפחות, חשודים אפשריים, ובעיקר בלשים יוצאי דופן, שדמותם והבלגן בחייהם האישיים ינסו להשכיח מאיתנו שאנחנו רואים עלילה שכבר ראינו בעבר. 

 

סאגה נורן (השחקנית סופיה הלין) נשאה על כתפה באורח מצוין את התפקיד בשתי העונות הקודמות בסיוע תסמונת האספרגר שלה, עד כדי כך שהלשינה על שותפה לחקירה מרטין רואד הפופולרי ושלחה אותו לכלא בגין רצח. באין מרטין החם ומעורר הסימפתיה עכשיו לעונה השלישית, עול הסדרה מונח עוד יותר על האספרגר הרובוטי של סאגה, וחובה להודות: התגעגעתי. 
 

חולבים את האספרגר שלה כמעט עד הסוף, עד שקשה לדמיין איך אפשר יהיה לסחוט מהתסמונת עונה נוספת. לפעמים היא כמעט מעוררת צחוק. אבל היא עדיין מלאת חן, כתובה ומבוצעת בדקדקנות. כמי שנושאת עתה כמעט לבדה את הסדרה על כתפיה, סאגה מקבלת נפח שלא זכתה לו קודם: לפתע מתגלה אם אובדת, אב גוסס ואחות שהתאבדה - סדקים מופיעים בשריון הבלתי חדיר. וגם שותף המצטרף לחקירה קצת יורד מהפסים.  
 

ויש, כמובן, שלא נשכח, רוצח, שצובע את פני קורבנותיו בליפסטיק, וגם עוקר לבבות - על החוכמות הללו כבר שמענו. מרוב סדרות הפכנו בעצמנו רוצחים סדרתיים תיאורטיים, מנתחים בעצמנו את היחסים העקומים עם האם חסרת הלב, ואת הכמיהה לחיוכים וקצת אהבה בבית. אבל עם סאגה הנהדרת בשטח, כולם במתח. מי זוכר שכבר ראינו כזה אלף פעם.