החפרן: דודו ארז מסביר איך הגיע לעולם הילדים וגרף מחמאות מקיר לקיר

עכשיו הוא סלב, אבל לראות עונה שנייה של תוכנית הילדים "החפרנים" בהנחייתו – בהשתתפות רחלי רוטנר, מירב פלדמן, יובל סגל ומשה מלכה - מחזיר אותי לנער החנון, אי שם בשנות ה־90 בנתניה.

"החפרנים" זכתה במחמאות מקיר לקיר. מה עושה אותה כל כך איכותית? ומה מבדיל אותה מ"גאליס", "החממה" ושאר להיטי הילדים?
"אין מה להשוות בין התוכניות לילדים. לכל תוכנית יש מטרה אחרת, מנדט אחר, מניע אחר. הייחוד של 'החפרנים' הוא שמדובר בתוכנית ידע ומדע קומית. זה המנדט שלנו - ללמד ולהצחיק. חוץ מזה, 'החפרנים' היא לא תוכנית שמכוונת בהכרח לילדים, אלא מכוונת לכל מי שאוהב ידע ומדע ולכל מי שיש בו סקרנות".
 

"אי אפשר לכתוב לילדים. אני לא מקבל את המשפט 'אני יודע לכתוב מצחיק לילדים'. בכלל, אי אפשר לכתוב למישהו שהוא לא אתה. אנחנו יודעים לכתוב מה שמצחיק אותנו. בינינו, אנחנו מכירים בעיקר את עצמנו, וגם זה – לא בטוח. אפשר לכתוב דברים שמצחיקים אותך כיוצר, ולקוות שעוד אנשים יתחברו למה שכתבת. אי אפשר להתיימר לכתוב לקבוצת גיל. כיוצר קומי ובכלל, חשוב לעשות מה שאתה חושב שהוא טוב ומצחיק, ולא משהו שאתה חושב שהקהל יחשוב שהוא טוב ומצחיק. זה בדיוק מה שעשינו ב'החפרנים'".
 

"אחרי שסיימתי את 'חיות לילה', תוכנית אירוח ברכב נוסע עם ירון ברלד, חיפשתי פרויקט שיאתגר אותי. משהו שעוד לא עשיתי. כיוון חדש. יום בהיר אחד, יגאל שפירא, עורך התוכנית, שהכרתי מעבודה משותפת ב'מחוץ לחוק' ובעיקר מ'אחרי הכל עם טל ברמן' - שם ערכתי משאלי רחוב - קבע להיפגש איתי בבית קפה, ואמר לי משפט שלא אשכח: 'בוא נעשה תוכנית שנשמח שהילדים שלנו יראו'. למרות שאין לי ילדים, המשפט הזה היה מאוד משמעותי עבורי. הרגשתי שמדובר בהזדמנות לעשות משהו עם משמעות. לא רק להצחיק, אלא גם להגיד משהו. ללמד. או כמו שאוהבים להגיד היום בסדנאות רוחניות: 'לעשות הבדל'. לפני שהצטרפתי ל'החפרנים', הרבה אנשים סביבי הזהירו אותי מלהשתתף בתוכנית כזו, עם שלל טיעונים כמו 'אל תעשה תוכנית לילדים, זה יהרוס לך את הקריירה', 'זה לא ממתג אותך נכון', 'תוכניות מדע לא מעניינות אף אחד', 'עדיף לך לעשות פריים טיים' וכו'".
 

"אני מבין שבעיני אנשים רבים, תוכנית ידע ומדע, על הנייר, נשמעת כמו משהו שלא מלהיב לעשות. אבל אותי זה מאוד מלהיב. החלטתי ללכת עם הלב עד הסוף. או־קיי, אז פחות אנשים יראו את התוכנית, אבל אני איהנה מלכתוב אותה ולהשתתף בה, וארגיש שאני עושה משהו עם משמעות וערך. זה הזמן גם להודות למורים שלי ל־5 יחידות פיזיקה ומתמטיקה, שבזכותם הרווחנו לא מעט אייטמים, אבל רוב החפירה נעשית על ידי יגאל שפירא, העורך".

נדמה שעולם הילדים הפך לעולם התוכן הכי שוקק חיים בתעשייה. מה קרה פה?

"עולם הטלוויזיה לילדים הרבה פחות מוגבל ומצומצם מעולם המבוגרים. לפחות בכל מה שקשור למנעד הקומי שהוא מאפשר ליוצרים. הוא מאפשר הרבה יותר יצירתיות, הומור מסוג נונסנס, והומור מודעות. בערוצי נישה אפשר להשתולל הרבה יותר, ובמיוחד בחינוכית".
 

"אני לא ציני, ואני לא אומר את זה בציניות. האדישות של דמות הכתב מהטלוויזיה היא חלק מדמות. הקצנה של פן אחד בי. ודאי שאני לא כזה ביומיום. זאת דמות שאני מסתתר מאחוריה כשנוח לי וכשזה משרת את הקומדיה. לא רק ביומיום, גם ב'חיות לילה' בקומדי סנטרל, או ב'סנאי סנאי', סדרת רשת שהשתתפתי בה עם ירון ברלד, אני הרבה יותר אני. דמות הכתב הקפוא, עם האינטונציה הרובוטית, נוחה לייצר קומדיה במשאלי רחוב, ולפעמים גם בהנחיית תוכניות. ברדיו אני הרבה יותר קרוב לעצמי, כי שם אני מגיש תוכנית ולא עושה פרודיה על מנחה או מגיש. גם ב'החפרנים', כשאני מראיין מומחים ואנשי אקדמיה, אני הרבה יותר אנושי ופחות דמות. אבל נכון שבבסיסי אני פוקר פייס. למה? נראה שצריך לבדוק את זה עם פסיכולוגים. לגבי ההומור, שלא תתבלבלי, ההומור שלי הוא לא הומור ציני. במיוחד לא במשאלי רחוב. כשאני יוצא לרחוב ומדבר עם אנשים, אני יוצא לרחוב עם המון אהבה לאנשים, שאוהבים אותי בחזרה. אין שם ציניות".
 

"לא ידעתי על העניין עד שהוא פורסם, וזה קרה אחרי שהסתיימו צילומי 'החפרנים'. אני עובד עם רחלי גם בגלי צה"ל. חשוב לי להגיד שרחלי היא שחקנית נפלאה, קומיקאית - מהמבריקות בישראל, כישרונית מאוד, בעלת קול ייחודי, ובעיקר - מקסימה, מצחיקה ואמיתית. על העניין עצמו, כל כך הרבה נאמר, שאפשר להשתמש בקאץ' פרייז מ'החפרנים' ולהכריז: 'מבחינתי העניין חפור'".