תיקים באפלה משכיחה שקיום חייזרים הוא עניין מפוקפק

"תיקים באפלה: התחייה", יס ACTION ויס VOD, ימי שני, החל מ־25.1

הבעיה העיקרית עם חייזרים היא שהם תמיד נוחתים רחוק, שאת הצלחות המעופפות שלהם רואים רק מרחוק. ויש בעיה נוספת: העדים לתופעות החוצניות הם בדרך כלל קשישים רועי צאן במונטנה, ולא למשל פרופסור לפיזיקה מהרווארד. הייתי מסתכן ואומר שככל שהשכלתו של אדם נמוכה יותר, כך הוא ניחן ביכולת רבה יותר לזהות צלחת מעופפת. וככל שאדם משכיל יותר, הוא נוטה להחמיץ צלחות מעופפות גם אם הן נוחתות לו ממש בגינה. ויש כללים נוספים במדע החוצנים: למשל שהצלחות על פי רוב נראות באמריקה, פחות באירופה. בישראל, למשל, מלבד במועדונים יווניים, לא נראות כמעט לעולם צלחות מעופפות.

בהילקח בחשבון כל אלה, המדור דורש הוכחות ממי שמבקש את תמיכתו בקיומם של ביקורי חוצנים אצלנו. הוכחות של ממש. לא עדות של מושבניק מגדל חסה מעוטף עזה. המדור דורש שתרד צלחת מעופפת אצלו ברחוב בזמן שכותב שורות אלה עובר בו ממש, נגיד כשהוא הולך למכולת. ושהוא יראה אותה ממש, ולא שהשכן המובטל החצי שיכור תמידית מהבניין ממול יספר שקודם הייתה פה צלחת מעופפת. המדור דורש לראות את הצלחת בעיניו שלו, ושממנה ייצא יצור ירוק, סגול או ורוד, בעצם לא חשוב איזה צבע, שיהיה לפי המקובל בפלנטה שממנה הגיע, ויגיד בשפה שלו "אהלן אח שלו, מה המצב". אז, ורק אז, המדור יאמין.

אולי אז יאמין המדור גם בקונספירציות, עניין שלא הבין עד היום: למה תמיד הממשלה רוצה להסתיר את החייזרים והצלחות מפני הציבור? מאלדר, אגב, שתמיד היה טיפוס של קונספירציות, בניגוד לסקאלי שהייתה יותר הרגשי ביניהם, מנסח בפרק הראשון של “תיקים באפלה: התחייה" אחלה קונספירציה שבעולם.

נקודת הזכות הגדולה של “תיקים באפלה: התחייה" היא שהסדרה (שישה פרקים שישודרו בצמוד לשידור בארצות הברית), לפחות בתחילתה, משכיחה מהצופה שאף חייזר לא נחת עדיין לידו ושאל “מה קורה, אח שלו". טוב לראות את צמד הידידים שלנו משכבר הימים. הם עדיין די צעירים ויפים, סקאלי שמורה יותר, מאלדר נראה שקצת ירד מהפסים, אבל העלילה מושכת, עד שהיא מפסיקה למשוך וגורמת לתנועות לא נוחות בכיסא.

פתאום מאלדר, באמצע הפרק, עושה אחד ועוד אחד ויוצא לו בערך 300 אלף. הוא מבצע קפיצה בלתי מוסברת לגמרי לצופה ומגיע למסקנות שפחות או יותר כל הממשלות בעולם קשרו קשר נגד אזרחיהן. בין השאר, כל תיקי ה־X עד היום - כלומר בשש העונות שעברו - היו רמאות והוליכו שולל אותו ואת סקאלי. יש פה קונספירציה בגודל של כדור הארץ, ופה בערך הפך העסק לרע, רע לתפארת. שמחתי שהפרק נגמר.

“תיקים באפלה: התחייה", לפחות בסוף הפרק הראשון, נמצאת מנקודת מבטו של הצופה בצומת. היא יכולה ללכת לכיוון יוצא דופן שבו מאלדר וסקאלי תופסים את כל ממשלות העולם על חם, כשהיא שומרת כמובן על פרופורציות מתקבלות על הדעת. או שהיא מגדילה עוד ועוד את נפח בלבול המוח. השלט, אני חייב להודות, רועד לי ביד.

"פצועים בראש", עונה 2, החל מ־28.1, ימי חמישי, הוט 3 והוט VOD חינם

לא עקבתי אחרי העונה הראשונה של “פצועים בראש", לכן אינני יכול להשוות איכויות. עם זאת, אני מקווה שהעונה הראשונה הייתה סימפתית יותר מהעונה השנייה. אין לי סימפתיה לאנשים שנובחים זה על זה. בינתיים זו ההתרשמות העיקרית שלי מהעונה השנייה של “פצועים בראש".

לא חובה, כמובן, להתגלגל על הארץ מרוב צחוק 50 דקות, אבל איזו תועלת צומחת לסדרה מפני הבולדוג שלובש כל אחד מהמשתתפים (אפילו הרבע עוף אגם רודברג מצליחה לעשות את הבלתי אפשרי ולהיראות מאיימת), רק צמד התסריטאים גיא עמיר וחנן סביון יודעים.

לא שהתסריט רע. הוא רב ממדי, מפתיע, מותח, לפרקים מצליח להעלים את הדמויות החדגוניות (האו האו). אבל למרות הפירוטכניקה המשובחת, הרושם שנשאר הוא זעם. סתם זעם. מי שאוהב כזה, שיבושם לו.

"נשות האוליגרכים", יס VOD

רשעים יזילו בתחילה דמעות תנין כשיתיישבו מול הסרט “נשות האוליגרכים" ויצפו עד כמה לא פשוט להיות גברת אוליגרך. צריך להחליט באיזו יאכטה מפליגים השבוע ובאיזו אחוזה עושים את סוף השבוע. ויש יהלומים לקנות, ושמלות. קשה. בהחלט קשה.

אבל מתברר שכסף הוא לא הכל בחיים. כשלבעל יש מיליארדים, הוא מתחיל להסתכל לצדדים. למשל נטליה פוטנינה. בעלה לשעבר הוא ולדימיר פוטנין, השישי ברשימת עשירי עולם, האיש העשיר ביותר ברוסיה. הונו נאמד לאחרונה ב־32 מיליארד דולר, הוא מחזיק נכסים ברחבי העולם - כרייה, בנייה, תקשורת, מזומנים בהיקפים עצומים - בקיצור לא תמצאו את ולודיה דוחף עגלה בסופרמרקט. ולודיה ונטליה היו נשואים 30 שנה, החלו כצעירים חסרי כל בברית המועצות הסוציאליסטית, וכשהתפרקה המדינה ידע ולודיה לקפוץ על העגלה ולעשות מיליארדים.

אני מדלג על המאמץ לתאר את ביתם - ארמונם - של הזוג לשעבר פוטנין. אפשר להעריך כל חדר, כל גרם מדרגות, כל פסל ושנדליר ושטיח ומערכת ריהוט במיליונים באיזה מטבע שתעלו בדעתכם. פאר כזה נמצא בארמונות קיסרים לפני אלפי שנים.

אלא שהאושר, מתברר, אינו שורה בבית משפחת פוטנין. לפני מספר שנים הודיע ולודיה באמצע ארוחת צהריים משפחתית שנמאס לו לחיות עם אשתו, עזב את הבית, ניתק מגע עם ילדיו, ומאז מנהל עם נטליה מאבק אכזרי על הרכוש, כולל ניסיונות להשלכתה מהבית.

“נשות האוליגרכים" מקבל בנקודה זו תפנית מרתקת. מסיור מצולם בארמון על סף הדמיוני, שבו משרתים חובשי קפלטים לבנים מסתובבים בו, הופך הסרט לתיעוד סוציולוגי של מעמד הנשים ברוסיה המודרנית של היום. בסרט מופיעות שתי נשים נוספות. אליונה נובה שהייתה נשואה בחוסר אהבה לגבר עשיר מאוד, התגרשה ממנו ועתה היא מנהלת זוגיות מציאותית בקרב “העם". מעניינת יותר היא מאשה סובול, בת 22 מהפריפריה הרוסית, 400 קילומטר ממוסקבה, החיה בעוני כפרי בלתי נתפס עם סבה וסבתה, שואבת מים מבאר מגעילה ומחממת אותם לבישול ורחצה מעל תנור מוסק עצים. מאשה, עורכת דין בהשכלתה, עוזבת את הכפר מאחוריה ונוסעת למוסקבה מתוך מטרה אחת ויחידה: למצוא אוליגרך ולהתחתן איתו.

הבעיה של מאשה כפולה, וכאן הסרט הופך ממעט משעשע לצובט לב: מוסקבה עולה על גדותיה מאלפי צעירות המנסות להימלט מהעוני. הן מחפשות את הנסיך עם הארנק התפוח שיניף אותן על הסוס.

בסצינה עגומה בסרט, מאשה נמצאת באחד ממועדוני הלילה של מוסקבה. המועדון גדוש נשים צעירות העומדות בכל פינה, מספר הגברים כמעט אפסי. הנשים הצעירות עומדות באפס מעשה, או רוקדות זו עם זו, ממתינות לאביר שלא מגיע.

מספר האוליגרכים ברוסיה הולך ומתמעט. הכסף אינו מתגלגל ברחובות לרגלי בעלי יוזמה זריזים כפי שהיה בתקופת המעבר מברית המועצות הסוציאליסטית לרוסיה הקפיטליסטית. האוליגרכים מזדקנים, או שמוצאים להם נשים חדשות, ואחרים אינם באים במקומם. מספר הנשים העניות, לעומת זאת, הולך וגדל.

“נשות האוליגרכים" אינו סרט משעשע כלל וכלל. פה ושם אומנם מבזיקות בו תמונות עושר דמיוני. אבל סך הכל, עם העוני, והשלג שלא מפסיק לרדת, לא מתעורר אצל הצופה חשק לזרוק הכל מאחוריו ולרוץ לחפש אוליגרך ברוסיה.