פסגת זאב: הדוקומנטרי שחושף את צדדיו הלא-מוכרים של ז'בוטינסקי

 

זאב ז'בוטינסקי נולד ב־1880 באודסה שבאוקראינה. אביו היה סוחר שירד מנכסיו ואמו דחקה בו להשלים את לימודיו. בגיל צעיר למד עברית והתחיל לכתוב שירה, ובגיל 17 כבר החל לתרגם שירה. עד מהרה הפך ז'בוטינסקי את הכתיבה לפרנסה כאשר החל לעבוד כעיתונאי.

 

כאשר עלה החשש מפרעות ביהודי אודסה, הקים ז'בוטינסקי קול צעקה ויצא נגד אוזלת היד והתבוסתנות שלדעתו אפפו את מנהיגי הקהילה היהודית. הוא שלח להם מכתבים, ובהם הצעה לארגן יחידות הגנה יהודיות, ואף חבר לסטודנטים יהודים ליחידה להגנה על יהדות רוסיה בשם "ירושלים", לצדו של מאיר דיזנגוף. יחד הם גם ניסו לגייס כספים למען יחידות כאלה.

את עמדתו של ז'בוטינסקי חיזקו פרעות קישינב שהתחוללו ב־1904 והעבירו לצדו חלק ניכר מהקהילה היהודית. פרעות אלה אף דחפו את ז'בוטינסקי לפעילות ציונית באופן סופי. בשנת 1904, בקישינב, הוא תרגם לרוסית את הפואמה "משא נמירוב", השם הגלוי של "בעיר ההרגה" מאת חיים נחמן ביאליק.

 

מכאן ואילך פעל ז'בוטינסקי הן בתחום הכתיבה ובתרגום של טקסטים ומאמרים ציוניים, בין השאר נגד תנועת "הבונד" והתנועות הסוציאליסטיות שהיו פופולריות בקרב הקהילות היהודיות ברוסיה ובפולין, והן בגיוס כספים וארגון.

 

ב־1917 עלה ז'בוטינסקי לארץ ופעל להקמת יחידות הגנה עצמית יהודית והרחבתן כגון בר גיורא, השומר וההגנה. הוא אף המשיך במאמציו להקמת כוח צבאי יהודי בארץ ישראל. ז'בוטינסקי, שייסד את המפלגה הרוויזיוניסטית ואת תנועת בית"ר, יצא נגד הזרם המרכזי של התנועה הציונית, אשר הדגיש את ערכי ההתיישבות ופיתוח הארץ, והעמיד בראש סדר העדיפויות את הממד הצבאי ואת זכות היהודים להילחם בכוח על מולדתם. ב־1931 הוא החל לנטוע את הרעיון של הקמת מדינה עברית עם צבא עברי עצמאי. ב־1940 הוא הלך לעולמו.

 

מאחורי הסדרה, זוכת הפרס הראשון לפרויקט התעודה הטלוויזיוני בתחרות הקולנוע הדוקומנטרי הישראלי, עומד היוצר והבמאי יאיר קדר. "בחרתי בדמות משום שהיא עניינה אותי", מספר כעת קדר. "ברור שהיו מניעים אקטואליים לבחירה בו. הוא איש מאוד משפיע כיום הרבה יותר מאשר היה אי פעם, וזו הזדמנות מצוינת לתהות עליו".

 

"כשיאיר פנה אלי בשאלה אם ארצה לביים את הסרט על ז'בוטינסקי, חששתי מאוד", מספרת עופרים. "לא הייתה לי שום זיקה לאיש, ובוודאי לא למורשתו. לא הכרתי את יצירותיו הספרותיות, מלבד תרגומו הנהדר לשיר 'אנבל לי' מאת המשורר האמריקאי אדגר אלן פו. מבחינתי הוא היה איש של כוח, מחתרות, פיגועים ואלימות. גדלתי בבית שמאלני ועד היום אלה הן דעותי, כך שמקימה של תנועת החירות, שזה היה הידע המוקדם שלי עליו, נחשב אצלי לאיש הרע".

מה השתנה לאורך הדרך?

 

"מהר מאוד, עם תחילת התחקיר, גיליתי עולם ומלואו. רציתי שאת כל הדברים הללו - אנשים שיצפו בסרט יחושו וילמדו. זה לא סרט תחקיר במובן של חקירה שמחפשת להוכיח, אלא ניסיון ליצור פורטרט של יוצר, ששתי יצירותיו המרכזיות, הספרותית והפוליטית, התחרו זו בזו ובסופו של דבר, הסתירות שבו, בין הומניות ללאומיות, בין העולם הגדול לבין ישראל, בין ספרות לפוליטיקה, לא הצליחו להתיישב. אני חושבת שזו הסיבה שבסופו של דבר הוא הפסיד במרוץ מול בן־גוריון. אם כי יש להגיד שאת תורתו וחזונו למדינה יהודית אנחנו חיים הרבה יותר מאשר את חזונו של בן־גוריון. המדינה היום משקפת אותו ולא את בן־גוריון. אז מי ניצח? בחייהם בן־גוריון, ובמותם ז'בוטינסקי".
 

 

לצד דמותו הלוחמנית, מעידה עופרים כי במהלך העבודה על הפרק העלתה בחכתה פרטים על ז'בוטינסקי שהפתיעו אותה. "יש איורים מדליקים של ז'בוטינסקי, שרוב האנשים לא מכירים, שעליהם אומר לאוניד פקרובסקי שז'בוטינסקי צייר אותם בישיבות, מתוך שיעמום, ושהיד שלו עבדה כמו אקו־לב וגילתה את יחסו האמיתי לאנשים", היא מספרת. "יש גם תקופת חייו ברומא בזמן לימודיו, חיים פרועים, סקסיים, מרחיבי אופקים, שהם המקור הראשוני לשילוב בין לאומיות להומניות. בנוסף, יש השיר 'חשיש' שפותח את הסרט. אבל כל אלה לקוחים מתוך ספריו, מכתביו והספרים שנכתבו עליו. הכל נמצא, רק שאף אחד לא מחפש. רוב האנשים לא נכנסים יום בהיר אחד למכון ז'בוטינסקי ומתחילים לחפור. לכן אני לא מרגישה שגיליתי משהו לא ידוע. יותר הארתי חלקים שגם אוהביו וגם שונאיו מאוד ניסו להסתיר: חייו הבוהמיינים, המשיכה לספרות ואמנות וחוסר החיבה שלו לארץ ישראל".

 

"הוא לא שנא את המדינה, עוד לא הייתה מדינה. הוא לא אהב את האקלים התרבותי הארץ ישראלי ולא התעקש לחיות כאן. העולם התרבותי הפריזאי וקבוצת הגולים הרוסים שמצא שם עניינה אותו יותר. אלה בדיוק הסתירות שהופכות אותו לדמות כל כך מרתקת. הוא ציוני מובהק, לא לכאורה, והוא חשב שהציונות היא להביא כמה שיותר יהודים, כמה שיותר מהר, מכיוון שאין עתיד ליהודים בגולה. הוא לא חשב שהוא ההמון היהודי שזקוק להצלה. הוא ראה את עצמו שייך למנהיגים".

 

"ילדים רבים כיום, לפחות אלה המוכרים לי, לא יודעים מיהו ז'בוטינסקי, וסביר להניח שעוד 20 שנה גם את בן־גוריון לא יכירו. אני יכולה לקוות שסרטים מהסוג הזה יסתובבו בארץ ויערכו היכרות מחודשת עם הוגים ויוצרים שתרמו להיווצרותה של התרבות העברית בארץ".