זה הזמן לסלוח: אחיו של דודו טופז היה רוצה שיזכרו אותו באהבה

בכל פעם שמיקי גולדנברג יוצא אל המרפסת רחבת הידיים בביתו, הוא מקבל תזכורת כואבת להתאבדותו של אחיו, דודו טופז. ממרומי הקומה ה–13 נפרש לרגליו נוף מרהיב של בתי הקרקע בגבעתיים, המגדלים שעל גבול תל אביב ורמת גן וכביש איילון הסואן, אולם עיניו תרות אחר בית קטן וישן, שעל גגו המתפורר סוככת יריעת בד ירוקה המתבדרת ברוח הקרירה. כשמבטו נח על המבנה המצהיב, גופו מתכווץ ורועד קלות. לפני כמעט 40 שנה, ולאורך עשור מאושר, יצירתי ובעיקר סוער, התגוררו בדירה זו גולדנברג ואחיו. משם יצא טופז כל שבוע כדי להגיש שעשועון פופולרי, משם עשה את דרכו גם לעצרת הבחירות של המערך והדביק את הכינוי “צ'חצ'חים" למצביעי הליכוד. כמעט כל יום נאלצו האחים למחוק את כתובות הנאצה שרוססו על הבניין בעקבות ההתבטאות הבוטה והאומללה, עד שגולדנברג הגה דרך לחלץ את טופז המדוכדך, והפיק עבורו את השלאגר “פליטת פה".

אותה דינמיקה אפיינה את יחסי האחים גם בשלושת החודשים האחרונים לחייו של טופז. הוא היה עצור בכלא איילון לאחר ששלח בריונים לתקוף את אנשי התקשורת אבי ניר ושירה מרגלית ואת סוכן השחקנים בועז בן ציון. גולדנברג שפך על אחיו גלונים של אופטימיות וניסה להשקיט את רוחו בהקמת אתר אינטרנט הנושא את שמו, ובהעלאת רעיון לתוכנית יחיד, שאיתה יופיע לאחר שחרורו מהמאסר.

גולדנברג כינה את המופע “דג ברשת", על שם החקירה המשטרתית בפרשה, ובטיוטת הכרזה אייר דמות אסיר כשמעליו הכיתוב “הצגת יחיד משוחררת". הוא ניסה להדביק את אחיו בהתלהבות, אך לשווא. בבוקר יום חמישי, 20 באוגוסט 2009, נטל טופז את כבל הקומקום החשמלי בתאו, ליפף אותו בחוזקה סביב צווארו והתאבד בתלייה מברז המקלחת.

אומנם הפרויקט המשותף לא קרם עור וגידים, אך הוא מצא את דרכו אל תביעת נזיקין בסך 2.25 מיליון שקל שהגיש גולדנברג לפני כחודש נגד שירות בתי הסוהר. בתביעה המתפרשת על פני 30 עמודים, טוען בא כוחו, עו"ד רון טורקלטאוב, כי שב"ס כשל בשמירה על טופז, נקט נגדו צעדי ענישה לא מידתיים ובכך דחף אותו לשים קץ לחייו. בהמשך מתייחס עו"ד טורקלטאוב לאפשרות שחרורו של טופז מהכלא ולדרכו היצירתית העתידית, ומציין כי גולדנברג זכאי לכ־10% משיעור ההכנסות של אחיו, מאחר שהיה שותפו ליצירה האמנותית.

“הייתה לי תוכנית סדורה, שהחלה ממפגש מקרי עם השחקן ארנון צדוק", מספר גולדנברג בכאב. “הוא ציין שהצלחתי להרים את דודו אחרי פרשת הצ'חצ'חים, ולכן לא יהיה לי קשה להציב אותו על במה מחדש. תיארתי לדודו מופע שכולל חיקויים של אסירים, דיאלוגים עם סוהרים וציינתי שהוא יהפוך להצלחה מסחררת. אבא אמר לנו פעם שבתום החלומות נגמרים גם החיים. התפקיד שלי היה לתת לדודו את החלום הזה כדי שיחזיק אותו בחיים. לצערי, ההתנהלות של שב"ס גדעה את התוכנית".

לא היה שום רגע שבו דודו מצא ברעיון קרן של אור?
“הוא היה מיואש מדי ואמר שאני חולה".

אתה כועס עליו משום שוויתר על חייו?
“אני כועס בעיקר על מה שעשה, כי הוא הכתים את שם המשפחה שלנו. דודו היה צריך לזכור שהוא הבן של אליהו גולדנברג, איש חינוך ותרבות, את הדרך שהונחלה לנו בילדותנו. אני יודע שזה נשמע קשה, אבל היו רגעים שבהם שמחתי שלא קוראים לי טופז. אומנם דודו עשה הרבה שטויות במהלך חייו, אך הפרשה הזו הייתה ליגה אחרת".

אמרת לאחיך שאתה מתבייש בו?
“מה פתאום. ניסיתי לעודד אותו לאורך המעצר. עם זאת, בכל בוקר הבטתי בתמונה של אבא שלי והתנצלתי שהפרתי את הצוואה שלו ולא הצלחתי לשמור על דודו".

היכן הוא הכי חסר לך?
“ברגעי הצחוק. הייתה לנו שפה מיוחדת ושונה, שרק אנחנו הבנו. בדקות שבהן אני צופה על הבית בו התגוררנו, החיים שלי עם דודו עוברים מולי כמו סרט".

סיפור מוזר

את הרגע שבו קלט כי אחיו מעורב במעשה פלילי חמור זוכר גולדנברג כאילו אירע אתמול. ביום ראשון, 31 במאי 2009, הוא אסף את אשתו, דינה, ובנו הצעיר, אורי, וביחד הצפינו לכיוון דליית אל–כרמל במטרה לחפש חץ וקשת מעץ.

“הסתובבנו בשוק, הכל היה צבעוני ואופטימי מסביבי", משחזר גולדנברג. “בדרכנו חזרה טלפנה אלי ידידה של דודו וסיפרה סיפור מוזר, כיצד יום קודם הוא ביקש ממנה לאסוף אותו עם הרכב שלה, רק כדי שיעברו מול בית בתל אביב בלי שיזהו אותו. ברגע שניתקתי את השיחה נפל לי האסימון. אמרתי לדינה שלדעתי דודו מעורב בפרשה שבה הכו את ניר, מרגלית ובן ציון, ודמיינתי אותו כמי שחוזר לזירת הפשע. התקשרתי אליו מספר פעמים, אבל לא היה מענה. לאורך הנסיעה מלמלתי ‘זה הוא, זה הוא' ועברו לי המון מחשבות בראש. נזכרתי בשמועות שרצו במדינה כבר שבוע, בהכחשות שלו בתקשורת, והתקשיתי לעכל. הוא היה אמן מצליח, למה לו לשלוח אנשים להכות מישהו? רק כשהגענו הביתה ופתחתי את הטלוויזיה ראיתי לראשונה שדודו נעצר".

היו סימנים מקדימים למעשים שלו?
“חודש לפני כן נפגשנו לצהריים והוא הפתיע אותי כשהתעניין אם בא לי להרביץ למישהו. עניתי שאני עדיין כועס על אדם שהונה אותי לפני 40 שנה, אבל אין לי מחשבות על אלימות. ואז דודו שאל אם שמעתי מה קרה לניר, למרגלית ולבן ציון".

זה לא היה חשוד בעיניך?
“באותו רגע, לא. לחבר בין דודו לאלימות זה כמו לשאול אם אני סוחר בסמים. הכרתי את אהבת הפרסום שלו, את האגו, את הריצה החולנית אחר הכסף, אבל בסופו של דבר דודו חיפש אהבה. עד היום אני בטוח כי אחת מידידותיו היא שהכירה לו את העולם העברייני, השפיעה עליו וידעה גם על המעשים שלו. כל מה שאני יכול לומר הוא שהשתבשה על דודו דעתו. פשוט נשרף לו פיוז במוח".

דיברת עם אותה בחורה על תחושותיך?
“לא. היא שלחה לי הצעת חברות בפייסבוק אבל לא אישרתי אותה".

כשראית לראשונה את אחיך באזיקים, מה חשבת?
“זה היה בטלוויזיה וזו לא הייתה תמונה ששוכחים. דודו היה בתוך מעלית עם שני גברתנים לצדו, ונראה קטן לעומתם. הוא הכחיש הכל, אבל ידעתי שדודו לא מסוגל להחזיק שקר הרבה זמן".

עם טופז נפגש גולדנברג יממה לאחר מעצרו, כאשר התבקש להביא לו משחת שיניים, לבנים ובגדים. הוא הגיע למשטרת מרחב ירקון והתחנן לראות אותו. “השוטרים ניחמו אותי", הוא נזכר, “ואחד מהם הסכים לומר לי היכן חדר החקירה של דודו. הגעתי למסדרון ארוך ובקצה שלו הייתה דלת פלדה. אחד החוקרים ביקש שאמתין על הספסל כי זה יכול לקחת הרבה זמן. לא היה אכפת לי. רציתי לחבק את דודו ולומר לו שאני אוהב אותו. אחרי שעתיים הגיע גם עורך הדין של דודו, ואז נפתחה דלת הפלדה. כמו ילד נדחפתי ואמרתי שהייתי כאן קודם. ראיתי את הגב של דודו מרחוק. שרקתי את השריקה המיוחדת שלנו והוא הסתובב מופתע. השוטרים הוציאו אותו אלי, ודודו נראה פחד אלוהים. הפנים שלו היו נפולות ואמרו הכל. סיפרתי לו סיפור כאילו אבא שלנו נגלה אלי בחלום ואמר שאחרי התקופה הזו הוא יהפוך לאדם טוב יותר. באותו רגע רציתי רק לחזק אותו".

באמת חשבת שהכלא ישנה אותו?
“חשבתי שדודו צריך לקבל פרופורציות על החיים כי קרו לו בראש דברים לא טובים. אין ספק שהוא היה צריך להיות מטופל במקום סגור. לו יכולתי, הייתי נותן לו באותו רגע אגרוף בפרצוף על מה שעשה, אבל זה אח שלי ואני צריך לעזור לו".

לנוח קצת

דודו טופז שהה במעצר במשך 83 ימים, שבמהלכם נעו חייו בין ייאוש ודיכאון עמוק לבין תקוות קטנות שנגוזו כעבור דקות ספורות. עם גולדנברג הוא דיבר על תקיפת אנשי התקשורת, על הבושה ועל החשש להישכח.

כשבוע לאחר שנעצר, הזריק טופז לעצמו מנות גדולות של אינסולין במטרה להוריד את רמות הסוכר בדמו לאפס ולסיים את חייו. “שמעתי על ניסיון ההתאבדות ברדיו וטסתי לבית החולים וולפסון", מספר גולדנברג. “לא נתנו לי להתקרב לדודו אז ישבתי מחוץ לדלת של החדר ושרקתי כדי שידע שאני שם. כשהדלת נפתחה ראיתי אותו יוצא מהמקלחת עם מגבת ואזיקים על הרגליים. צעקתי שאני רוצה לדבר איתו, ושני שומרים אימתניים התנפלו עלי. שאלתי ‘מה קרה? רק רציתי להגיד לו שחנוך רוזן התקשר', וזו בעצם הייתה הדרך שלי להעביר לדודו שאנשים עדיין מתעניינים בו".

ב–18 ביוני 2009 הוגש נגד טופז כתב אישום על קשירת קשר לביצוע פשע, תקיפה הגורמת חבלה בנסיבות מחמירות, סחיטה באיומים ושיבוש הליכי משפט. כעבור שבוע הוא הועבר לתא בן שישה אסירים בכלא איילון, משם התקשר לגולדנברג שלוש פעמים ביום.

“דודו הרגיש שלוקחים ממנו את צינור האוויר", האח מספר. “כמו אדם שהראש שלו שקוע בתוך מכל מים. טפטפו לו שהוא הולך לכלא ל–20 שנה, ולא ידעתי איך להרגיע אותו. קראתי פסקי דין דומים, ואמרתי שלדעתי יגזרו עליו בערך שלוש שנים. התחננתי אליו שישב בשקט, כי בטח ישתחרר אחרי שנתיים בניכוי שליש. זו הייתה התקופה הקשה ביותר שעברתי. דודו במעצר, אבא לא בחיים כדי להתייעץ איתו, אמא מחוסרת הכרה במוסד סיעודי, אשתי עמדה לעבור ניתוח להוצאת גידול מהגב, ואני הייתי צריך להתמודד עם בעיות בלב ותהליך צנתור. למרות זאת, כשדודו דיבר על התאבדות, אזרתי כוחות ואמרתי שאני מוכן להתחלף איתו לחצי שנה בכלא. הסברתי שזה הזמן לנוח, לנקות את הראש, להכיר אנשים אחרים ולהקשיב להם".

האמנת שמאחורי הצהרות ההתאבדות מסתתרת כוונה אמיתית?
“בכל פעם ששאלו אותי איך אני חושב שהפרשה הזו תסתיים, עניתי שזה ייגמר במוות. הכל הוביל לשם. בגלל זה ביקשתי שדודו ישהה במעצר בית אצלי. הייתי מוכן לעמוד בכל תנאי, אפילו לשכור עבורו על חשבוני שני שומרי ראש צמודים. בית המשפט חשב שבבית שלי הוא יכול לפגוע בעצמו, אבל בסוף התברר שמי שהתרשל בשמירה עליו זה שב"ס. במקום להבין את מצבו הנפשי, שלחו אותו פעמיים לצינוק ואיימו עליו שלא יוכל לדבר בטלפון או לראות את הילדים שלו. פשוט שברו אותו עוד יותר".

מתי שוחחתם בפעם האחרונה?
“יום לפני ההתאבדות דודו התקשר, וזו הייתה השיחה הכי שגרתית שיש. דיברנו על אתר האינטרנט הרשמי שבניתי עבורו, המאגד את כל פועלו, כולל ההצגות, המופעים והסרטים שבהם השתתף. רציתי להחזיר את הציבור לפרופורציות ולהזכיר את הדברים הטובים שדודו עשה. באותו לילה העליתי את האתר לאוויר, אבל שבע שעות אחר כך הוא התאבד בלי שראה אותו".

את ההודעה על מותו של אחיו קיבל גולדנברג מאחת העובדות הסוציאליות של הכלא. היא סיפרה על ניסיונות ההצלה וההחייאה, אולם גולדנברג חש שזה אבוד.

“הייתי מוכן מבחינה נפשית ותפקדתי כמו רובוט", הוא אומר. “לקחתי את דינה והילדים, ונסענו לכלא. בדרך התקשרו אלי ממשטרת רמלה ודרשו שאגיע לחתום על מסמכים. התרגזתי אבל הם לא ויתרו. שעתיים עיכבו אותי שם, ואז אמרו לי שהגופה של דודו כבר הועברה למכון לרפואה משפטית באבו כביר. ידעתי שאני רוצה לראות אותו ונסעתי למכון. כשנכנסתי פנימה ראיתי מולי מקרר גדול מאלומיניום כמו שרואים בסרטים. פתחו את אחת הדלתות ומשכו את דודו. קודם כל ראיתי פס אדום חזק על הצוואר. אחר כך נגעתי בפנים שלו, ולמרות שהיה קר דודו נראה ישן. אמרתי לו ‘דודו, קום', אבל הוא לא הגיב. לא נשברתי כי אני לא בוכה ליד אנשים. נסעתי משם לדירה של דודו, ובדרך יצאה לי מין גולה על היד, כמו עקיצה ענקית אדומה. עד היום אני לא יודע מה היה לי, אבל אני מניח שהלחץ העצום התנקז לשם".

השיחה שלא הייתה

גולדנברג (66) נחשב לאחד המפיקים המוערכים בתעשייה. הוא חתום על שלאגרים כגון “גבירתי הנאווה" עם ריטה, “פיטר פן", “לאסי שובי הביתה", “אמיל והבלשים" ותוכנית הטלוויזיה “הופה היי". הוא גם זה שהפיק עבור אחיו את “ערב ספונטני מתוכנן" ואת “פליטת פה" שזכתה להצלחה. בנוסף כתב ואייר גולדנברג חמישה ספרים, כמו “לצאת מהתיבה" שהופץ בקרב חיילי צה"ל ואף תורגם להצגה, ו"ציפור עם פחד גבהים", שאמור להפוך בקרוב לסרט מצויר בהשקעה של 21 מיליון דולר.

לפני כשנתיים פרסם גולדנברג את ספרו האחרון בינתיים, “אחים. סיפור אמיתי", המגולל את מערכת היחסים עם טופז, ושופך אור על הימים האחרונים בחייו. מיד לאחריו נכנס גולדנברג לפרויקט משפחתי נוסף - כתיבת התסריט של סיפור אהבתם של הוריו, אליהו, שהיה קריין ושחקן, ולילי, שעלתה אחריו לישראל בשנת 1939, למרות התנגדות משפחתה. בזכות התעקשותה של לילי, שהייתה אז רק בת 17, ניצלו חייה. שאר בני משפחתה נספו בגטו ורשה.

על אף הרקורד המרשים והמיזמים המשפחתיים, עיקר גאוותו של גולדנברג הוא על פרויקט בן 11 שנים הנקרא “סל–גל, ניצחון הרוח", שהוקם מהרווחים של מכירת “לצאת מהתיבה". מדובר בתוכנית חינוכית, שבמסגרתה מגיעים שחקני כדורסל בכיסאות גלגלים למשחק ידידות מול תלמידים בבתי ספר, ולאחר מכן משוחחים איתם.

“בהתחלה התחננתי לעיריות ולבתי הספר שייקחו את הפרויקט תחת חסותם", הוא אומר, “אבל שלחו אותי לאגף הרווחה. מדובר במפעל הספורט היפה ביותר בארץ, הוא מקרב בין קהילות. קבוצת הסל–גל מורכבת מפצועי צה"ל ומנפגעי תאונות דרכים, והם אלה שמלמדים את דור העתיד להתמודד עם משברים, להתגבר על מכשולים, לקבל את השונה, ומהי מחויבות אישית. רק השבוע הייתי בחמישה מפגשים כאלה, ובאחד מהם ניגשה אל הספורטאים נערה יפהפייה וסיפרה כי היא סובלת מהפרעת קשב וריכוז, מדיכאונות וממחשבות אובדניות. היא מאוד ריגשה אותם כאשר הבטיחה שמעתה היא תסתכל על החיים אחרת בזכותם. הצעירים האלה לא רק יודעים להעביר את המסר, הם חלק מנבחרת שמביאה למדינה המון מדליות וכבוד".

לא הצלחת להעביר מסר חיובי כזה גם לאחיך?
“פעם אחת הוא הגיע למפגש עם הקבוצה וביקשתי שיראה כיצד אנשים משותקים, חלקם בלי רגליים, מרוצים מהחיים ומאושרים. הבעיה שדודו היה בדיכאון גם לפני שנעצר, והמון זמן לקח לי להבין איך אדם מצליח לתלות את עצמו מברז בגובה 80 ס"מ. הייתי בטוח שרצחו אותו. שיגעתי את שב"ס כדי שייתנו לי לראות את המקום האחרון שבו דודו היה, לנסות להבין איך הצליח להתאבד ככה, אבל הם סירבו. הם גם לא הסכימו להצעה שלי לתרום מאה כיסאות גלגלים לילדים נכים בניסיון נואש שלי לוותר על התביעה. אני לא אדם שאוהב להסתובב בבתי משפט, מעדיף פתרונות פרודוקטיביים. כעת אני רוצה להסתכל בעיניים של מי שקבע שדודו ייכנס לצינוק. הוא בין אלה ששלחו אותו אל מותו".

היום יש בידיך את התשובות לשאלה כיצד דודו הצליח להתאבד?
“זו הפעם הראשונה שאני מספר את זה, ולהבנתי הוא למד את השיטה ממישהו מהאסירים. הרי דודו ידע כמו כולנו שקפיצה מחבל תלוי כרוכה בשבירת מפרקת, אבל כאן הייתה מגבלת גובה. הבנתי שהוא כרך את הכבל חזק סביב הצוואר והטה את הראש לכיוון העורק הראשי עד שהדם לא הצליח להגיע למוח. דודו נרדם ואחר כך מת. זה לקח לו שתי דקות ולפחות אני יודע שהוא לא סבל".

איזו שיחה איתו תזכור?
“את השיחה שתוכננה ליום שבו התאבד ולא יצאה אל הפועל. רציתי לדבר איתו על סיפורו של יוסף, שזכה להצלחה מהרגע שנכנס לכלא. לאחר שפתר את החלומות של פרעה, הוא מונה למשנה למלך. רציתי שידע כי גם מהמקום בו הוא נמצא אפשר לעלות למעלה ולהפוך לסמל. השיחה הזו חסרה לי, ושש שנים אני תוהה אם היא הייתה משנה אצל דודו משהו. קשה לי לחשוב שהוא עזב את העולם בלי ששום פרויקט חיובי נעשה על שמו".

אף על פי שהוא מודע לקשיים, מקווה גולדנברג כי בעתיד יוכל לחלק פרסים על שמו של אחיו, או להקים בשכונת התקווה מרכז לאמנויות הבידור שייקרא “בית טופז".

אתה לא חושש שהציבור עדיין לא מוכן לחבק את דודו שלפני פרשת המכות?
“בוודאי שאני חושש. תמיד זוכרים לאנשים את הרע, אבל אני אופטימי. גם זהר ארגוב היה אנס מורשע ומכור לסמים, ועשו עליו הצגות, סרטים ומחזות זמר. זה רק עניין של זמן, וזה החלום שלי".

יוצא לך לחלום על דודו?
“בהתחלה חלמתי שהוא יושב עירום ומקופל, ועטוף בחוטי תיל. התמונה הזו הופיעה אצלי במשך חודשים ארוכים ולא ידעתי איך להוציא אותה מהראש. היום אני חולם עליו בסיטואציות יומיומיות ומשפחתיות, ובכל החלומות דודו נוכח כמו תמיד. את יודעת שגם אשתי ואני רשומים בחלקת הקבר שלו ובעתיד ניקבר לצדו?".

למה אתה חושב פתאום על המוות שלך?
“זה יכול לקרות גם הערב. היום אני יודע שגם הבלתי ייאמן יכול להתרחש".

תגובת שב"ס

 "מענה של שירות בתי הסוהר לתביעה יוגש כמקובל לבית המשפט".