בית חנן: שילוב מנצח בין צחוק עד דמעות להיסטוריה של ספורט

חנן עדני, למשל, גר במתחם של הפועל מרמורק ברחובות. ליד שולחן המשרד שלו נמצאים מיטתו, מקרר המטבח המאולתר ומברשת השיניים. הוא מתעורר בבוקר ויוצא לחצר, כלומר מגרש הכדורגל של הפועל מרמורק. 
 

שחקנים, מאמנים ועסקנים באים לנהל איתו שיחות מקצועיות כשהוא בין הסדינים. “ישיבת דירקטוריון של הפועל מרמורק" היא בעצם מפגש של שישה־שבעה תימנים קשישים. שניים ישובים בכיסא מולו, עוד שניים יושבים על מיטתו, אחד בדלת, ואחד נכנס ויוצא כשבא לו. מצגות מוקרנות על מסך, נתונים בקלסרים עבים ודוחות רואי חשבון אין ב"ישיבת דירקטוריון של הפועל מרמורק". כאן לא מנכ"ל מכבי תל אביב מרטין ביין מוסר בישיבת וידיאו דין וחשבון לבוס המיליארדר בקנדה. כאן חנן עדני, בתמונה שראויה להיכנס למוזיאון הכדורגל הישראלי, כשיקום אחד כזה יום אחד, בלי חולצה (חם), במכנסיים קצרים, גרביים שחורים ורגליים חשופות מוטלות על השולחן. מולו שישה־שבעה תימנים, ליד מברשת השיניים שלו, צורחים אחד על השני (אגב, בעברית נהדרת).
 
תיקים באפלה משכיחה שקיום חייזרים הוא עניין מפוקפק

לראות ולשפשף את העיניים. לשאוג מצחוק. לא להאמין שזה קורה. שריטה של בעלי קבוצות בליגות הנמוכות היא עניין אחד. חנן עדני הוא דבר שונה לגמרי. מה הוא עושה שם? למה הוא גר שם? אין לו בית? כלומר כאחד העם? במאי הסרט “ממלכת עדני" ראובן ברודסקי, מעניק לנו ביד קפוצה רמזים לביוגרפיה האישית של עדני. אנחנו לומדים במהלך הצפייה שהיה נשוי פעמיים, פעם אחת במשך שנה בלבד, שיש לו ילד מאישה אחת. אם יש יותר מילד אחד, אנחנו לא יודעים. אבל היכן נשותיו? למה הוא גר במתחם הפועל מרמורק? לברודסקי פתרונים. 
 

יתרה מכך: מי שמצוי בכדורגל יודע שעדני, בלשון המעטה, טיפוס לא קל. הוא החזיק על כתפיו את הפועל מרמורק שנים רבות בזכות הנוקשות הניהולית שלו, אבל הותיר בדרך שובל ארוך של נפגעים. אומרים עליו שהוא מתקשה להאמין שהצדק לא אצלו בכיס. קורסים ביכולת להקשיב לזולת לא מומלץ לקחת אצלו. מותר להניח שחלק מהתכונות הללו הובילו אותו לחיים במתחם של קבוצת כדורגל, אבל שוב, ברודסקי נמנע מלבוסס במים הלא רגועים הללו.

בחוכמה רבה נכנס הבמאי לשטח האקזוטי להפליא של העדה התימנית ברחובות. כשהוא עוקב עם המצלמה אחר סיור מודרך בידי מרצה המתמחה בסכסוכים פנימיים בעדה, ואחר אופן התפתחותם (לשאוג מצחוק, צופה יקר, לשאוג מצחוק), מתאר ברודסקי את צמיחת שתי השכונות ברחובות האויבות בנפש, שעריים ומרמורק, ואת התחרות הספורטיבית המרה בין שתי קבוצות הכדורגל שמייצגות אותן. 
 

עד כמה מרה? כשמרמורק מפסידה בדרבי לשעריים, אוהד מרמורק מצויד ברמקול שר בקולי קולות את תפילת הקדיש, בלי להחסיר מילה, אל גבו המתרחק של עדני, מנהיג המחנה שלו, ואף אחד מהיציע לידו לא משקיט או מוחה. 
 

ולבסוף עדני נאלץ לעזוב. האוהדים לא מוכנים לקבלו יותר. הוא מגורש מהמגרש, מביתו שהוא משרדו, אורז את מברשת השיניים והגרביים והולך. לאן הוא עוזב? היכן יגור? שוב, ברודסקי מתקמצן עלינו וחבל. התרגלנו קצת לטיפוס הזה במהלך הסרט, וקיימת סקרנות לדעת עוד. 
 

ממלכת עדני עברה עכשיו לבעלות של עמותה. מרמורק של עדני היא יותר מקבוצת כדורגל. היא פיסה של תרבות ישראלית. יש בה עדתיות וצעקנות ועיקשות ומריבות עד השמיים שקשה לזכור על מה ולמה פרצו. “ממלכת עדני", סרט נפלא עלינו.

יום ו׳, 12.2, ערוץ 8

דניס רודמן, לאלה שאינם מכירים, הוא כדורסלן עבר אמריקאי ששיחק בכמה קבוצות NBA, בהן דטרויט, סן אנטוניו ושיקגו (זכה באליפויות לצד מייקל ג'ורדן). הוא היה כדורסלן מוגבל שהצטיין בעיקר במשחק כוח, שאיבת כדורים חוזרים, והתנהגות מוחצנת שכללה ביגוד צעקני, צביעת שיער בגוונים שונים וכיסוי גופו בכתובות קעקע. 

 

אי אפשר לכסות את תופעת דניס רודמן בפסקה אחת, וגם לא בספר שלם (הוא כתב שתי אוטוביוגרפיות בשנה אחת). הסרט “דניס רודמן בצפון קוריאה" עוסק בפרשייה אחת בחייו.
 

זה קרה בספטמבר 2013, אז קיבל רודמן טלפון המזמין אותו, לא פחות, לארגן משחק כדורסל בצפון קוריאה. היחסים בין ארצות הברית לצפון קוריאה הם כמיטב היצירה המוכר של ברק אובמה. בזמנו ביל קלינטון שיגר את ג'ימי קרטר כדי להרגיע את המשוגעים בפיונגיאנג. אלה הכניסו את הטילים למחסנים ושיפרו מעט את היחסים עם המערב. אובמה נקט מדיניות של שב ואל תעשה, הטילים נוגבו מאבק והוחזרו לשטח, וכל שיפור ביחסים, מילימטרי ככל שהיה, התפוגג. 
 

קים, בפרשנות מאוחרת, ככל הנראה אוהב תקשורת טובה, וידוע שכדורסל הוא אוהב. בטוח גם שרודמן אוהב תשומת לב. הוחלט על קיום משחק בתאריך 8 בינואר 2014, לא פחות מיום הולדתו של הרודן. באמריקה החל פסטיבל שלם של גינויים וזעם. רודמן חזר לידידו הטוב ביותר - האלכוהול. ואף על פי כן ארגן קבוצת פנסיונרים של ה־NBA וביחד הם טסו לצפון קוריאה.
 

צפייה בסרט “דניס רודמן בצפון קוריאה" לא מעוררת חשק לפגוש באופן אישי את רודמן. על אף רצונו המוצהר ליצור גשר ראשון בין המדינות, הוא מעורר חשק להתרחק ממנו. הוא שתוי מרבית הזמן, עילג, מתיר לעצמו לנהוג בבוז ובגסות כלפי הסביבה. בארצות אחרות התנהגות דומה הייתה משגרת אותו לשניים־שלושה לילות בכלא כדי שיתפכח ואחר כך להעמדה לדין על התפרעות במקום ציבורי. 
 

בצפון קוריאה הוא האורח של קים, שבערב האחרון מבריז מפגישה עם רודמן לאחר שנמסר לו שהאמריקאי שיכור לגמרי ומפגש איתו עשוי לגרום לאי נעימות. 
 

מדוע נגרר קים לעניין הזה? לך תבין את נפש הקים. המושג שיש לנו עליו נובע מכך שחיסל את דודו בירי נ"מ, ומהסרט “הראיון". אולי הוא סתם רצה לראות כדורסל ונמאס לו מהאנשים הקטנים שהגנטיקה הקוריאנית מסדרת לו. ואולי יש עורמה מאחורי החלטתו להזמין את רודמן לארצו: כשיראו הצפון קוריאנים את האמריקאי השתוי, הגס, הפסיכי הזה, יבינו - פעם נוספת - עד כמה המנהיג שלהם צודק כשהוא אומר להם שהאמריקאים הם עם מסוכן. 

המלצה: לא לראות את הסרט בקרבת - לפני או אחרי - הארוחה.