השדים של הבמאי: חוזרים לדוקומנטרי שזעזע את העולם

השיער האפיר, מעט הקליש, אבל האריה נותר אריה. גם אם קולו חורק, שומר על טון נמוך ובלתי משתנה, קלוד לנצמן עדיין מצליח ללכוד, לרתק ולזעזע את הצופה. 30 שנה אחרי שיצא לאקרנים סרטו המונומנטלי “שואה", שחזר הבמאי היהודי־צרפתי ב"רוחות הרפאים של השואה" את ההחלטה לצאת לדרך יצירת “שואה", את הטלטלות הרגשיות שעבר בדרך, השקרים שנאלץ לספר ב־11 שנות הכנת הסרט למממניו חסרי הסבלנות, ואת תחושת השכול שחש לאחר שיצא הסרט מידיו.
 

מהבחינה הקולנועית המקובלת, “רוחות הרפאים של השואה", המשודר במסגרת רצועת “הסיפור האמיתי", הוא סרט שקשה למכור לצופה - יושב אדם וחורק מול המצלמה באנגלית שבורה שעה תמימה, ובהפסקות הנדירות פוגשים אנשים אחרים שחורקים מול המצלמה. קשה גם למכור שואה, סתם ככה באמצע השבוע, לצופה ישראלי שבולע את תבשיל המוות הזה מיום הולדתו, דרך כל מוסדות החינוך ועד נאומי ראש ממשלה בעצרת האו"ם ובימי הזיכרון. 
 

ואף על פי כן, לנצמן תופס אותך באופן שאי אפשר להימלט ממנו. פתאום נעשה ברור, באופן שלא הכרת לפני כן, איך קם אדם, לא נער, בן 47, שחייו היו מעוגנים במקומם בשלווה, עם משפחה טובה ושכר נאה בעבודתו, משאיר את הכל מאחוריו ויוצא למסע בן 11 שנה, טיפוס על ההר העצום הקרוי “שואה".  

לילה שלם הלך לנצמן ברחובות פריז אחרי שהתקבל הטלפון ממשרד ההסברה הישראלי עם ההצעה לעשות את הסרט. הלך ברחובות והתלבט אם לקחת על עצמו את הפרויקט. ואחרי שקיבל על עצמו, הסתובב סביב עצמו כיצד לתקוף את הנושא, עד שפגש בניצול שסיפר לו שהגיע לאושוויץ טרנספורט של 5,000 יהודים ובתוך שלוש שעות כולם, עד האחרון שבהם, נרצחו. הם לא ידעו שהגיעו לאושוויץ, הם לא ידעו מה טבע המקום. הם נשלחו היישר לתאי הגזים. 
 

ואז, אומר לנצמן, הבנתי כיצד לעשות את הסרט - מתאי הגזים. על תאי הגזים עצמם. עם אנשי הזונדרקומנדו, עם קציני אס־אס, עם מי שהיה שם ונותר בחיים ויכול לספר. 
 

מי שלא צפה בסרט “רוחות הרפאים של השואה", שיחפש אותו באתר של הערוץ הראשון. ואם הערוץ הראשון לא העלה אותו עדיין לאתר, להפגיז אותם במיילים ובסטטוסים. גם שיימינג אפשר.

הרעיון הבסיסי של “טריפליום" מוכר: הרעים שולטים, הטובים מקופחים, המקופחים מתקוממים. אלא שליוצרים צרפתים יש גאווה. אל תצפו שיגישו לכם רעיון כלשהו באריזה שגרתית. אצלם לא יקומו סתם העבדים ויתקוממו. 

 

ב"טריפליום" הזמן הוא סוף המאה ה־21, צרפת במשבר כלכלי עצום. שיעור האבטלה מגיע ל־80%, עבודה הופכת לסמל מעמדי. מי שחסר עבודה נדחק לשטח התָחום בגדר ענקית הנקרא “האזור". בעוד העיר נוצצת ונקייה, “האזור" מוזנח, מזוהם, חסר מי שתייה, תושביו מתקיימים בקושי. 

קבוצת מתקוממים חוטפת את שר העבודה ולאחר מו"מ נוקשה משחררת אותו בתמורה לרישיון עבודה לעשרת-אלפים מתושבי האזור, מה שמאפשר למורדים גישה לעיר, לסודותיה, ולסיכוי לחזור לחיים נורמליים. יש גם נקודה ישראלית בסדרה: בתפקיד ראש הממשלה הצינית של צרפת משחקת רונית אלקבץ “שלנו".
 

“טריפליום" מזכירה, במקרה או לא, את “אליסיום" המצוין, שעלה לאקרנים בשנת 2013, בכיכובו של מאט דיימון. ב"אליסיום", שעלילתו מתרחשת באמצע המאה ה־22, כדור הארץ צפוף ומזוהם, תושביו חיים בעוני ונשלטים מרחוק בידי אנשי מושבת חלל זוהרת החיים חיי תענוגות, והכניסה לתושבי הארץ אסורה. אנשי כדור הארץ מצליחים לבסוף לחדור ל"אליסיום" וליהנות ממטעמיה. ניתן להניח במידה מעטה של סיכון שהסוף של “טריפליום" יהיה זהה - כמובן עד שהרעים ישובו ויתגברו על הטובים המדוכאים במדינה ויוחלט על עונה נוספת.
 

“טריפליום" מעט מנדנדת בהתחלה בניסיונה להוכיח לנו כי היא סדרה בדיונית המתרחשת במציאות שונה. נופי העולם העתידני מזכירים יותר את “מטרופוליס" העתיקה מאשר סביבת מחיה נוצצת שתתקיים בעוד כמאה שנה. גם הנגיעות הלכאורה עדינות הבאות לשכנע את הצופה כי הוא יוצא לסיבוב באותו עולם אחר (חלוקת כדורי אנרגיה לילדה, ציבור שמתבקש לעזוב הכל ולהקשיב להודעת ראש הממשלה בטלוויזיות הציבוריות בסגנון “1984") מצטברות לעומס מסורבל ומופרז, אבל מהר מאוד נרגעים יוצרי הסדרה ונכנסים לסיפור קצבי, מושך ומעורר עניין. 
 

הנציגות הישראלית, אלקבץ, לא גורמת לצופה ליפול מהכיסא. השחקנית נאלצת לבצע תפקיד פלקטי, שלא באשמתה. אלו דרישות העבודה: היא אמורה להיות המרושעת, הקרה. עומק רב יותר לא נדרש ממנה, ואת תפקיד הביץ' היא ממלאת כהלכה.
 

מעניין להשוות את “טריפליום" ל"אקסטנט", שחזרה לאחרונה למסכים לעונה שנייה. גם “אקסטנט" מתרחשת במציאות בדיונית, שהגיבורה בה, אסטרונאוטית ששבה ממשימת יחיד בחלל בת 13 חודשים, נוחתת בכדור הארץ כשהיא בהריון. העובר בבטנה של האסטרונאוטית (האלי ברי) הוא חייזר שמטרתו להשמיד את תושבי כדור הארץ ולהשתלט על הפלנטה. 
 

“אקסטנט" יצאה לדרך בעונה הראשונה קצבית ומרתקת, והפכה תוך מספר פרקים למופע יללות מרגיז של האסטרונאוטית, שלפתע מתאהבת בפרי בטנה המרושע ומודאגת בלי סוף שמא ייפגע בידי מבקשי רעתו, תושבי כדור הארץ המרושעים שמנסים לחסל אותו לפני שיחסל אותם. 
 

מהעונה השנייה שודרו בארץ בינתיים שלושה פרקים בלבד, וברי, האסטרונאוטית ד"ר מולי וודס, שוב מייללת ומגירה דמעות על בנה, שלא חזר בו מכוונותיו להמשיך ולחסל את תושבי כדור הארץ. 
 

בסוף פרק 2 “טריפליום" נמצאת בדיוק בצומת המסוכן הזה - הגיבורה (לא רונית אלקבץ) מבקשת להימלט עם בנה אל דרום המדינה, שם המצב טוב יותר לחסרי העבודה. היא נאלצת להישאר בינתיים באזור וכבר מתחילה לטפטף דמעות. יהיה מאכזב אם תשב יחד עם האלי ברי והשתיים ייללו יחד.

העונה השנייה של “כוח" ("POWER") נמצאת באמצעה, אבל כבר ניתן להכריז עליה ללא ספק כעולה על העונה הראשונה. גוסט, סוחר הסמים הנוצץ, בעל מועדון “אמת", המנסה לצאת מעולם הפשע, מנהל רומן מחוץ לנישואים עם אנג'י, אהובת נעוריו ועוזרת התובע המחוזי הרודפת אחרי אותו גוסט, בלי לדעת שהוא הגבר שלה. 
 

בעונה הראשונה הונחו היסודות למשחק החתול והעכבר: אנג'י אחרי גוסט אחרי אנג'י. הפיתיונות הונחו בעונה הראשונה בצורה רופפת והחבל לא נמתח אפילו עד החצי. 
 

בעונה השנייה הקרב מתלקח. כולם נגד כולם. אנג'י יודעת, גוסט יודע שאנג'י יודעת, טומי מסתבך עם בחורה מפוקפקת, קיינן (50 סנט בעצמו) משתחרר מהכלא ורוצה לחסל את גוסט, את טאשה, את שון. אבל אל דאגה, גם כשהלחצים גוברים גוסט מקרקס את כולם בדיוק לפי התוכנית הגדולה שלו בלי גרגר אבק על החליפות היקרות שלו. עם רכב ה־SUV השחור והפנטהאוז הנוצץ, “כוח" מלוטשת עד כדי ברק הצלופן ולא מתחככת בזוהמת הסם שהיא מוכרת ובנרקומנים המוטלים ברחובות. 
 

אין ב"כוח" קינת אמריקה הגוועת שתמצאו ב"סמויה". בוודאי אין בה נגיעות עם הנצח של “הסופרנוס". גוסט העשוי קרח הוא לא הטיפוס שיתמוטט אצל ד"ר מלפי. אבל בהיעדר כל אלה, “כוח" היא לפחות אחת מסדרות הפשע הטובות המשודרות בימים אלה. אולי הטובה שבהן. 