'הגל"צניקים', ימי ג', החל מ־1.3, הערוץ הראשון

 גלי צה"ל בת 60 שנה. הקים אותה דוד בן־גוריון כדי לחנך וללכד את הנוער. בין בני נוער חובבי תקשורת ואנשי תקשורת ותיקים השם "גל"צ" עדיין מהלך קסמים. כלי התקשורת השונים בארץ זרועים בבוגרי התחנה. ויש רבים, מאידך, שהשם רזי ברקאי הוא עבורם סדין אדום. מי צריך את הרזים ברקאים בתחנה צבאית, הם שואלים, למה צה"ל צריך לשלם לברקאי עשרות אלפים מדי חודש. ירון דקל, מפקדה הנוכחי של התחנה, עושה רבות כדי לייצר איזון פוליטי בתכנים. שואלים השואלים, אז מה? למה אין "קולה של אמא"? לילד הזה בן־גוריון התכוון?
כשהייתי דפוק וזרוק בצבא, לא התקיים קשר נפשי כלשהו ביני לבין התחנה. הדיונים הפוליטיים הגדולים עברו לי גבוה מעל הראש. בעוד שבת מבאסת בבסיס רציתי להאזין ל"שירים ושערים". שמתי על רשת ב' ושמעתי את זוהיר בהלול. רציתי מוזיקה? פתחתי על מה שהיה פתוח לפני כן. גל"צ הייתה גל"צ. לא הרדיו שלי.
 

הוויכוח הזה, אני יודע, כבר גידל זקן לפני שנים רבות. בינתיים המערכת מתקתקת. עיתונות נוצרת שם מדי יום. כתבים חדשים נולדים, נזרקים למדורה הלוהטת הנקראת מציאות ישראלית, מתרוצצים ברחובות הארץ ובמסדרונות הכנסת, מביאים ידיעות, חודרים לבתי משפחות שכולות, הופכים לסטארים, מתפזרים לחזית כלי התקשורת בארץ. אילנה דיין, מתן חודורוב, סיון רהב־מאיר, יונית לוי, יעל דן, ספי עובדיה, מיכה פרידמן, והרשימה ארוכה. על כל מקום פנוי בקורס יש מי יודע כמה מתחרים, והציונות הדתית חותרת להשיג את הנתח התקשורתי שלה.
הבמאי אודי קלינסקי צילם לאורך עשור שלם את גל"צ בפעולה: ברחובות, בפוליטיקה הישראלית, נצמד לעיתונאים בפיגועים קשים, בכל עניין שהעבודה נוגעת בו. מעשור יוצא דופן של צילומים הוא רקח סדרה בת שישה פרקים, שמוקרנת בערוץ הראשון. הפרק הראשון עלה על המסכים שלנו ביום שלישי האחרון.
 
התוצאה, בינתיים, אם לשפוט לפי הפרק הראשון, מאכזבת. המצולמים מתארים את עבודת העיתונאי. את הקשיים. את הדמעות שמרטיבות בלילה את הכרית כשנדרשת עבודה לא נעימה כמו להתפרץ להלוויית חייל הרוג. אלא שכתבים שדוחפים מיקרופון לפיה של אם שכולה מתייפחת יש בכל תחנת רדיו, בין אם שמה גל"צ, ובין אם שמה רדיו קול חי. גם דסק חדשות רותח יש בכל גוף תקשורת.
מעשה העיתונות דומה בכל מקום, גם אם הטכניקה מעט שונה. גם הליכה בין הטיפות כשמראיינים את הרמטכ"ל אינה שונה מהעדינות, למשל, שינקוט אותה עיתונאי המראיין את אחד המפרסמים הגדולים של מקום עבודתו.
הגלצניקיות היא שנעלמת בפרק הראשון של הסדרה. מהי הגלצניקיות? לא אני צריך להגדיר. הבמאי קלינסקי צריך. בינתיים הוא לא עושה את זה. נקווה לטוב בפרקים הבאים.


"נתניהו במלחמה", הערוץ הראשון, חלק 1, יום ד', 2.3. חלק 2, יום ד', 9.3
 
 
לא איראן היא האויב של ראש הממשלה בנימין נתניהו בסרט "נתניהו במלחמה". גם לא התקשורת או האופוזיציה. אויבו המר, על פי הסרט, הוא נשיא ארצות הברית ברק אובמה. את הסרט (הארוך, שעה ו־50 דקות) יצרה תוכנית התחקירים האמריקאית "פרונטליין" מרשת ABC. הוא עוסק במערכת היחסים העכורה, למעשה הבלתי קיימת, בין נתניהו לאובמה, מה הוליך אליה ויצר את חוסר ההערכה וחוסר האמון בין שני המנהיגים.
 
"פרונטליין" מתמחה בבניית פרופילים של אישים ידועים. במקרה זה הזרקור מופנה אל ראש הממשלה. מבחינה זו, צופה ישראלי עשוי שלא להסתיר פיהוק, או חמישה.
 
את החלק הזה בחייו של ראש הממשלה, שתופס כמעט שעה מתוך הסרט, אנחנו מכירים היטב. אביו, בנציון ז"ל, שנודה מעבודה בעולם האקדמי הישראלי, נדודי המשפחה לאמריקה, לימודיו של בנימין הצעיר במערכת החינוך האמריקאית, ההערכה שלמד לרחוש למוסדות האמריקאיים, האנגלית האמריקאית שרכש, ומעל הכל הפסימיות הפטליסטית שנשם בבית אביו בדבר שנאת היהודים והאנטישמיות הנטועה עמוק בעולם ואינה עתידה להשתנות. ומנגד, מתיישב בבית הלבן נשיא חדש, ליברלי, אופטימי, מאמין בהיגיון וביכולת העולם להשתנות. ההתנגשות בין שניהם, בוודאי בחלק מדמם זה של העולם, הייתה רק שאלה של זמן. 

נתניהו. בדרך כלל נשארים מחוץ לדלת. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90
 
לצופה ישראלי יש חשבון מר עם אובמה. גם מי שנמשך לחיוך ולמזג הטוב של הנשיא, אל מול הרתיעה שמעורר זעף הנצח של ראש הממשלה, לא יכול להתעלם מידו הגסה וחסרת הניסיון של אובמה, שהשאירה אחריה חורבות בחלקים המתונים של המזרח התיכון וכרתה ברית עם יצואנית הרשע האיראנית.
 
"נתניהו במלחמה" מתאר את ההתנגשויות התכופות בין נתניהו לאובמה, על רקע הנושאים שעל הפרק, התנחלויות, מו"מ עם איראן, ובעיקר מלמד על עוצמתן. אלא ש"פרונטליין" כושלת בניסיון להיכנס לחדרי חדרים ונשארת בדרך כלל במעגל השני והשלישי של פקידים ויודעי דבר. את דמותו של נתניהו מציירים על פי רוב העיתונאים הישראלים ארי שביט וחמי שלו, שאותם קראנו ושמענו מי יודע כבר כמה פעמים בעבר. גם צופה אמריקאי סקרן בוודאי נחשף אליהם באופן קבוע.
 
גם מהצד האמריקאי אנחנו נשארים בדרך כלל מחוץ לדלת. כמעט לא פוגשים בסרט מישהו מהמעגל הקרוב שיכול לתאר אירועים או תחושות אישיות של הנשיא ממפגשים עם ראש הממשלה הישראלי. הכל מתנהל במסגרת הלא אישי, המרוחק, המרוסן פוליטית.
 
הפעם היחידה שנפתח חלון כזה מתרחשת ממש בסוף הסרט, כשמרטין אינדיק, בהבעה שחלקה זעזוע, חלקה תיעוב, חלקה זעם לא מוסתר, אומר על נאום נתניהו בקונגרס: "זה היה דבר שלא ייעשה". אם זה היה המשפט הראשון בסרט, שמגדיר את המשכו, "נתניהו במלחמה" היה מעניין יותר.


"קארים עבדול ג'באר: מיעוט של אחד", יום שני, 7.3, יס דוקו, יס VOD

 
אלה ימים של קסם ב־NBA, ליגת הכדורסל האמריקאית. גם שם, בפסגת הכדורסל העולמית, שם אחד זורח מעל כולם, מייצר את הבלתי האפשרי, משאיר את חובבי הכדורסל, לא רק באמריקה אלא ברחבי העולם, פעורי פה. קוראים לו סטף קרי והוא משחק בקבוצת גולדן סטייט. כל כמה שנים מייצר הכדורסל האמריקאי אחד שזוהר מעל כולם. עכשיו זה קרי. לפניו - ובמקביל אליו - זהו לברון ג'יימס. לפניהם קובי בריאנט. ועוד לפניהם זהר - בעוצמה של שמש - הגדול מכולם, מייקל ג'ורדן.

 
קארים עבדול ג'באר בסרט החדש. צילום באדיבות יס
 
והיה אחד נוסף. אחר, שונה, לא הטיפוס המוכר במגרשים. שחקן נפלא, אניגמטי, מהורהר, רגיש. הוא נולד בשם לו אלסינדור. בכיתה ח' הוא כבר היתמר לגובה 2.06 מטר. הוא הוליך את כל קבוצותיו, בתיכון, בקולג' וב־NBA, לאליפויות. המיר את דתו לאסלאם ושינה את שמו לקארים עבדול ג'באר, ותמיד נותר מרוחק ושונה.
 
הסרט "קארים עבדול ג'באר: מיעוט של אחד" הוא סיפור חייו של קארים עד כה, מפיו של האיש עצמו. זה עניין נדיר. לאורך כל הקריירה חשד קארים בתקשורת והתרחק מפניה. והנה הוא יושב בפתיחות רבה ושופך. מדבר ומדבר ומספק לצופה עדינות פנימית של מי שהיה שחקן ציר אימתני במגרש וטיפוס מרתק באופן כללי. דוקו־ספורט חובה לחובבי כדורסל.