מה הבעיה עם ביקורת: תוכניות התחקירים מערערות את מערכת המשפט?

בדיון הזה נמצאים מצד אחד מי שטוענים, כמו ניצן ונאור, כי “תיאוריות הקונספירציה" שמקבלות במה בערוצי תקשורת שונים מסכנות את הדמוקרטיה בכך שהן חותרות תחת הכרעות בית המשפט; מצד אחר, יש מי שגורסים כי בכוחן של יצירות דוקומנטריות או טלוויזיוניות לחשוף טעויות שנעשו במערכת המשפט ולעורר ספקות בריאים לגבי ההכרעות שיוצאות ממנה.
 

“האם לא קרו מקרים שבהם הוכנסו לכלא אנשים חפים מפשע ובעקבות כתבות או התערבות חיצונית, התגלה שנעשו טעויות?" תוהה כעת דרור מורה, יוצר הסרט התיעודי “שומרי הסף". “האם שי ניצן יכול להגיד בלב שלם שכל מה שהפרקליטות עושה חף מטעויות? מה הבעיה עם קצת ביקורת? כשבא פרקליט מדינה וקורא לזה ‘סכנה לדמוקרטיה’, כנראה שהוא לא מבין מהי דמוקרטיה. אני נותן למערכת המשפט חפות מחמת הספק, אבל בזכות סדרת טלוויזיה כמו ‘הג’ינקס’ רוצח נכנס לכלא".

הסדרה הדוקומנטרית “צל של אמת", שמככבת בכותרות בשבועיים האחרונים, מעלה ספקות לגבי העובדה שרומן זדורוב, שהורשע בשלוש ערכאות שונות ברצח של תאיר ראדה, הוא אכן הרוצח. 

יוצרי “צל של אמת" סיפרו שלפני שיצאו למסע, הם הושפעו בין היתר מסרטו הדוקומנטרי של ארול מוריס “קו כחול דק" משנת 1988, שמגולל את סיפורו של רנדל אדאמס, שנידון למאסר עולם על רצח, ושנה אחרי שהסרט יצא למסכים, בעקבות הממצאים, שוחרר ממאסרו.
 

בשנים האחרונות שודרו שלל סדרות שניסו לחקור פרשות רצח לא מפוענחות או לחלופין להטיל ספק בהרשעות קיימות וזכו לפופולריות גדולה. ז’אנר הדוקו־פשע נפוץ בעיקר בארצות הברית, שם עלו לכותרות הסדרה “הג’ינקס", המתחקה אחר מעשיו של המולטי־מיליונר רוברט דרסט, ששמו נקשר בשלוש פרשיות רצח. בעקבות הסדרה דרסט נעצר וצפוי לעמוד למשפט על רצח; הסדרה 
 

Making a Murderer, שמגוללת את סיפורו של סטיבן אייברי, גבר שישב בכלא במשך 18 שנה על תקיפה מינית שלא ביצע והשתחרר מהכלא בעקבות ראיות דנ"א חדשות, אך אז הואשם ברצח. הסדרה בודקת אם הוא הופלל על ידי גורמים שונים או שמדובר בפושע מסוכן; 

ו־Serial, סדרת פודקאסטים שחזרה לפרשה שהתרחשה 15 שנים קודם לכן ובחנה מחדש את נסיבות הירצחה של בת העשרה היי מין לי, רצח שבו הורשע עדנאן סייד, בן זוגה לשעבר.
 

בשבוע שעבר אף פורסם כי השחקן מרטין שין יפיק סדרה שתעסוק במשפט של או ג’יי סימפסון, שהואשם ב־1994 ברצח אשתו לשעבר ניקול בראון וחברה רונלד גולדמן, ובסופו של משפט מתוקשר זוכה מאשמת הרצח, אך נמצא אחראי למותם של השניים במשפט אזרחי וחויב לשלם פיצויים למשפחות הקורבנות. הסדרה, שתיקרא "ראיות מוצקות: או ג'יי חף מפשע", תנסה להוכיח שסימפסון חף מפשע בעזרת עדויות חדשות.
 

“שי ניצן אומר: אם אתם מערערים על פסיקה סופית של בית המשפט העליון, זו פגיעה בדמוקרטיה כי לכאורה זה פוגע באמון הציבור בבית המשפט העליון", אומר כעת איתי לנדסברג, ראש מחלקת התעודה בערוץ הראשון, “אבל בית המשפט העליון נועד לבדוק אם דברים התנהלו על פי חוק, ובית המשפט העליון לא ממונה על אמון הציבור. הציבור חופשי לחשוב מה שהוא רוצה, להסתכל על דברים בזווית שהוא רוצה, וכלי התקשורת הם רק אמצעי התיווך. השאלות בפרשת תאיר ראדה מטרידות גם היום, והן ימשיכו להטריד בשנים הבאות. האם יושב בכלא בן אדם חף מפשע? יכול להיות שזדורוב זכה להליך הוגן, לפי כללי הספר, אבל נותרו שאלות. אז מה שי ניצן רוצה, שנסתום את הפה?".

 

הרבה לפני הסערה שחוללה “צל של אמת", עסקה “מבט שני", תוכנית התחקירים של הערוץ הראשון, בפרשת הרצח של ראדה. לנדסברג מספר שנלחם במשך שנים כדי לחשוף את החומרים מחדר החקירות. “כשעלינו לשידור בפעם הראשונה, אחרי הפסיקה של בית המשפט המחוזי, אמרנו במפורש ששלושה שופטים הרשיעו את זדורוב, אבל אנחנו מבקשים להביא לידיעת הציבור עובדות שבית המשפט לא התעסק איתן", הוא מספר. “מה שבית המשפט כתב בפסיקה הראשונה היה שהוא יכול לפסוק רק על סמך ראיות שהובאו בפניו. אם כל הראיות שהראינו בתוכנית לא הובאו בפניו, איך הוא יכול לפסוק? טביעות אצבעות, טביעות נעליים. נכון שבית המשפט הרשיע את זדורוב לא פעם אחת, אבל אי אפשר להתעלם מהראיות".

“אפשר לבקר אמצעים אמנותיים ויכול להיות שמישהו השתמש בהם בצורה לא נכונה, אבל מה עם חוקרי המשטרה שעשו תרגילי חקירה ואמרו לזדורוב שהדנ"א שלו נמצא על הבגדים, ולא נמצא שום דבר? זו לא מניפולציה? אז גם תרגילי עריכה ואמצעיים אמנותיים הם לגיטימיים. ששי ניצן יתמודד עם הסיפור שסופר, כי להגיד שרק הפרקליטות ובית המשפט העליון הם האורים ותומים של האמת - זה לא נכון".
 

גם בקולנוע הדוקומנטרי הישראלי נעשו כמה סרטים שחקרו פרשות רצח לא מפוענחות או העזו לקרוא תיגר על הכרעת בית המשפט. בשנת 2013 יצא “מערבולות", סרטם של קובי דוידיאן ורוני ליבנה, שעסק בפרשת הרצח של דפנה כרמון ז"ל, צעירה חיפאית שנעלמה בשנת 1982, וארבעה ערבים ישראלים הואשמו ברציחתה ונשפטו למאסר עולם.
 

“לא ראינו את עצמנו כמי שצריכים לכוון לשאלה מי רצח את דפנה כרמון", מספרת ליבנה. “המטרה הייתה ועודנה להסביר מי לא רצח. להראות איך בכל זאת הרשיעו ארבעה שלא רצחו, לא אנסו ולא חטפו. הבעיה המרכזית במדינת ישראל, שקשורה לבתי המשפט, היא מעמדה החוקי של ההודאה. העובדה שהיא נחשבת עד היום כמלכת הראיות, ויום אחד זה יכול להתהפך - לא רק על ערבי או עולה מרוסיה, אלא על סתם אחד מהאליטה. ההודאה לא יכולה להיות הראיה היחידה שלפיה מרשיעים. לא משנה מה יקרה בטלוויזיה ובקולנוע, החוק יהיה חוק כל עוד לא ישנו אותו".
 

הסרט “מערבולות" עוקב אחר ד"ר אריאל ליבנה, אביה של רוני, דוקטור לקרימינולוגיה ובעל עבר עשיר בשב"כ, שיוצא למסע בעקבות הרצח של כרמון. ליבנה עצמו עמד בעבר גם מאחורי תחקיר בעיתון “מעריב" שעסק בפרשת הרצח של חנית קיקוס, שנעלמה ביוני 1993. ברצח ובאונס של קיקוס הורשע סלימאן אל־עביד ונידון למאסר עולם. לאורך שנים הוא טען כי הוא חף מפשע. התחקיר שערך ד"ר ליבנה הוביל להגשת בקשה למשפט חוזר לאל־עביד, אך הבקשה נדחתה לפני כשנה על ידי נשיאת בית המשפט העליון השופטת מרים נאור.

 

“השופטת נאור לא כתבה בהחלטה שאנחנו לא צודקים או מדברים שטויות", מבהיר ד"ר ליבנה. “היא כתבה שאת כל מה שאומרים היום היה צריך לטעון בזמן המשפט. ברגע שלא אמרו, אי אפשר לדון בזה עוד פעם. העובדה שעורך דין לא עשה בזמנו אלף ואחת פעולות שהיו יכולות להראות כיוונים אחרים אינה רלוונטית. אתה אומר: ‘אני עושה תחקיר ומצפה שיתייחסו אליו’. היא אומרת: ‘אני חיה בעולם המשפטי שקבעו אותו הרבה לפני שמישהו חשב שתהיה טלוויזיה בעולם’".

“הרצון הוא לתפקד במסגרת שקוראים לה ‘משפט’. סדרת טלוויזיה או סרט, רציניים ככל שיהיו, הם לא חלק מהמשחק. בספר החוקים אין פרק של תחקירים. אם אתה מערער וטוען שהיה לך עורך דין גרוע בזמן המשפט, עונים: ‘זו לא עילה לכלום’".

“אני עובד על אותם דברים שעבדתי, רק מנסה להשתפר. מנסה לעשות את זה אחרת. הבנתי היכן טעיתי. לא התחברתי לכללים הנהוגים בעולם שלהם".

“הציבור מבולבל"

אלא שבוויכוח הזה יש מי שמסכימים עם דבריו של פרקליט המדינה ניצן. "יש היום טיפול קצת חובבני, כזה שכאילו מחפש את האמת שבית המשפט לא הצליח למצוא, וזה מצביע על שבר בין הציבור לבית המשפט", אומרת ברכה אופיר־תום, לשעבר שופטת בבית המשפט המחוזי בתל אביב. "מבחינה מסוימת, אנחנו כורתים את הענף שעליו אנחנו יושבים. התקשורת עושה דברים טובים, מעוררת שאלות, מייעלת את המערכת, אבל כשהיא מציגה את המשפט כהצגה להמונים, קשה מאוד להתגונן מול זה. מערכות המשפט לא יכולות לבוא ולהגיד: 'אתם טועים, אנחנו צדקנו'. זו לא רמה של התמודדות. הנזק לציבור אדיר, כי הציבור מבולבל ולא יודע למי להאמין. יש טעויות וצריך לחפש אותן, אבל לא בדרך פופוליסטית שנופלת על הציבור בצורה מבהילה. הרי למי נאמין? אנחנו מאבדים את המדדים הכי בסיסיים לחיפוש האמת והצדק".
 

מורה עצמו ביים סדרה בת שישה פרקים בשם “רוז" שעוסקת ברצח המזעזע של רוז פיזם ז"ל, הילדה בת ה־4 שגופתה נמצאה  ב־2008 בתוך מזוודה בנחל הירקון. ברצח הורשעו אמה מארי וסבה רוני רון. אלא שאתמול פורסם כי בג"ץ דחה את עתירת רשות השידור לשידור הסדרה וקבע כי הסדרה תוכל להיות משודרת רק כשאחיותיה של רוז יהיו בנות 18, בעוד כתשע שנים.
 

עוד בטרם התקבלה החלטת בג"ץ אמר מורה כי כוונת הסדרה היא "לא לחרוץ דין, אלא להביא את מכלול הראיות והעדויות, אבל מי שבסופו של דבר קובע זה בית המשפט ורק הוא".

“יוצר מביא את חוות דעתו הסובייקטיבית ומנסה להציג אותה בצורה הכי טובה שיש".

האם בישראל סדרות מז’אנר הדוקו־פשע מתקבלות בחשדנות רבה יותר?

“לחלוטין. המערכות לא אוהבות ביקורת, וסופו של דבר מתעסקים כאן באנשים, ואנשים נוטים לטעות. אם סדרת טלוויזיה בישראל תצליח להוציא מהכלא בן אדם שיושב על לא עוול בכפו, מצדי ששי ניצן ומרים נאור יזיעו בבית ויכו על חטא".