"האחיות המוצלחות שלי": ערימת כריזמה ושחקניות מדקלמות טקסט

אחרי חמש דקות של "האחיות המוצלחות שלי" רציתי להסתלק מהטלוויזיה. עד שעלתה תיקי דיין על המסך, לא בתפקיד מרכזי מדי. ופתאום ההבדל בין ערימת כריזמה מבעבעת מהשרוול, ללא מאמץ, למול שלוש מדקלמות הטקסט הצעירות בתפקיד האחיות לא נראה ונשמע ברור יותר.
 

יש אחוז נכבד של צופים, ואל תשאלו אותי כמה, שאיך נאמר, לא פעם קשה לו עם דרמה טלוויזיונית מקורית. לא בא לו טוב, כמו שאומרים. בהייטק של טלוויזיה, כמו בהייטק של הייטק, איפה שצריך את פיתוח הפורמטים השובבים, את אמנות האלתור, יש לנו כנראה מה למכור לעולם. בדרמה, בדרך כלל, זה מוצלח פחות. 
 

יש כמה סיבות שניתן להניח עליהן את האצבע: התסריט הלא מתוחכם, הביצוע, הסטנדרטים שבארצות בעלות תרבות טלוויזיה צולחים בקושי את רף הטלנובלה ופה זוכים לתקציבים ואתרי צילום וזמן שידור. אולי צריך מסורת בת כמה מאות שנים של תיאטרון כדי לייצר דרמת טלוויזיה כהלכה. ואנחנו, מה יש לנו? מאה ומשהו שנה שחצי מהן ביידיש. כך או אחרת, התוצאה היא שאני מכיר אנשים ששומעים עברית על המסך ומתחילים לנוע בחוסר נוחות על הכורסה. 
 

זאת לא שנאה עצמית או אנטישמיות. יש לי רעב בלתי מסופק לישראליות על המסך שלי. בכל סדרה דוברת עברית שמתגלגלת לממיר אני מחפש את חוכמת הרחוב הישראלי שהיוצרים הצליחו, אם הצליחו, ללכוד בכף היד ולהביא אלי. בדרך כלל אני נוטש (שוב) מאוכזב לערוץ אחר. הוא שאמרתי: זה התסריט, זה הביצוע, הסטנדרטים שבארצות בעלות תרבות טלוויזיה בקושי עוברים את רף הטלנובלה ופה זוכים לתקציבים ואתרי צילום וזמן שידור.
 

לא שהמשימה בלתי אפשרית. זה רק עניין של שינוע ישבן ומאמץ. אם כותב תסריט, למשל, היה טורח להגיח ממחילת ביתו ופינת המחשב הממוזגת בסלון, אורז עמו את הבמאי וביחד עוברים להתגורר למשך כמה שבועות במסגרייה באור יהודה. הם היו מאזינים שם לטונים, לעברית שהתפתחה שם ומתנגנת בחלל העבודה בין משה הרתך לשושי במשרד, וחוזרים הביתה עם האוצר שאספו שם. ואז, אולי, הייתה העברית בסדרה החדשה של כותב התסריט נשמעת כמו עברית, ולא מרגישה כמו קצף סבון שחדר לפה בזמן המקלחת. 
 

"האחיות המוצלחות שלי" טורדנית ברמת המשחק של האחיות, אבל להגנתה ייאמר שלא באופן חריג מהממוצע הישראלי. עומד לזכותה הניסיון המקורי לייצר שלדת קריקטורה לדמויות ולנפתולי חייהן. אלא שלא תמיד - ובעצם לרוב - זה לא עובד. המבחן הוא אולטימטיבי: מצחיק זה עובד, לא מצחיק זה לא עובד. ולא מצחיק לוקח כאן בפער גדול. 
 

דוגמה: קחו את נטלי (נלי תגר), האחות האמצעית, שבגיל 26 עוד לא החליטה מה היא עושה בחיים, שוכרת חדר בדירה שבה השותף הוא מידד, חבר הנהגת המשהו בנוער העובד, עם עוד שני מטושטשים לבושים תמידית בחולצות התנועה. על פניו של מידד רובצת ארשת טמטום תמידית, הדיונים האידיאולוגיים עם חבריו הם דייסה מופרזת בכוונה של מילים גבוהות. מופרז היא מילת המפתח. מופרז, מופרז ושוב מופרז. זה הנשק הכמעט יחיד של תסריטאיות הסדרה גלית חוגי ונועה ארנברג. הן מנסות להצחיק באמצעות ההפרזה. בדרך כלל הן לא פוגעות. קצת יותר עידון ותחכום אולי היו הופכים את העסק למצחיק באמת. 
 

מעניינת בהופעתה הנעימה, בלי ניסיון להרעיש ולתפוס מרחב מיותר, בלי לגלוש לאבסורד מאולץ, רגועה ובטוחה ביכולותיה, היא אלין לוי. יהיה מעניין לעקוב אחריה בהמשך.  
 

סך הכל "האחיות המוצלחות שלי", לפחות בפרקים הראשונים של הסדרה, היא ניסיון שלא במיוחד כשל ולא במיוחד עבר, לפעמים מעלה חיוך, בדרך כלל לא. אותי, בכל מקרה, היא לא תסיט מסדרות זרות.

איזה מלכה שונדה ריימס. כבוד. אחרי ההצלחות הגדולות שלה, "האנטומיה של גריי", "סקנדל", "המדריך לרוצח", באה הסדרה החדשה שלה, "תופסת", ותהיו בטוחים: גם זו הולכת להיות לא פחות משלאגר. 
 

למה? כי ריימס מבינה אתכם עד הסוף. לעט שלה יש קו ישיר למוח של הצופה ולבלוטות הרעב שלו. הכל מלוטש אצלה עם פוליש־וקס עד המילימטר האחרון. האנשים מלוטשים, לבושים בחליפות ערב ובשמלות מלוטשות, מחליפים משפטים מלוטשים במהירות מלוטשת, נוסעים במכוניות מלוטשות, חיים בדירות פאר מלוטשות. לא תמצאו אצלה, וכמובן בסוכנות הבלשיות של "תופסת", השם ישמרנו, בלש פרטי לא מגולח אדום עיניים שהשוטרים החברים הגסים במקוף הסמוך גזרו לו את העניבה. בלש בסוכנות הדמיונית של ריימס נראה כמו עוזר גננת באיזה מוסד יוקרתי באיזה מנהטן: רכרוכי בחליפת שלושה חלקים, שהמעשה החמור ביותר שיש ביכולתו לעשות כשהוא פוגש עבריין זה לפרוץ בבכי על כתפו. 
 

הגיבורים של ריימס הם ברבי וקן עטופים צמר גפן מתוק והיא יודעת היטב למה. היא לא רוצה לזעזע את הצופה עם איזה, נגיד, מיקי רורק תפוח שרירים מגיר ריר משפתיים מנותחות דוחות. היא רוצה מה שמבקש צופה בסוף יום ארוך - מזור לנפש יגעה ולסתימה במוח. מחשבות אינן מועילות למוח העייף. גם כשהגיבורים שלה מנקנקים אחד את השני זה נעשה באופן מלוטש, לא מסובך מדי, לא באופן שימתח לצופה את שרירי המוח, לא לתבוע מהצופה לחשוב, לא לסדוק לו את הבלוק. 
 

תסמכו עליה שהיא תחזיק אתכם ברמת מתח מסוימת - היא יודעת את המלאכה. כמה וכמה מהנדסי תעשייה וניהול של התעשייה שהיא מעסיקה בשכר בוודאי עברו על מוטיב המתח. הם בטח פיקחו על תהליכי הייצור של הדיאלוגים בעזרת מחרטות CNC המייצרות משפטים שנונים. את התפאורה נטולת האישיות יצרו הצבעים ממפעל הצבע הקרוב.

 

איזה מסחרה. איזו מכונה משוכללת, נהדרת ובלתי נסבלת. במדינות קפדניות יותר, למשל סינגפור, בטח היו עוצרים את שונדה ריימס על בלופים ברמה מוגזמת עד כדי פגיעה בציבור. שליט נאור היה מפתח זיבולומטר, בלופומטר שמגלה מתי רמת השומדבר של ריימס עוברת קו אדום והטלוויזיה הייתה מכבה את עצמה באופן עצמי, או הממיר קופץ ביוזמתו לערוץ אחר.
 

ותסמכו אגב על בית החרושת שלא יחמיץ מותג שתפס. אלו כבר לא סדרות בנפרד של שונדה ריימס שמשודרות בים של סדרות אחרות. הוט ממתגים אותה עכשיו בתור גיבורה של התעשייה, גבוה מעל האחרים. עכשיו קוראים לשידור הסדרות שלה "הרצועה של שונדה ריימס". אם ב"מארוול" זה תפס, עם אייג'נט ג'ונסון שלו וכל גיבורי העל, למה שלא נעשה גם עם גיבורת העל שונדה ריימס? 
 

זה, אגב, לא לגמרי רע. אני רואה שנפלתי על הרצועה של שונדה ריימס ולא צריך לברר על איזו סדרה מהסדרות שלה נפלתי. באופן אוטומטי אני מסתלק לערוץ אחר.