כיצד ייתכן שבשנת 2016 עדיין אין מנחות תוכניות לייט־נייט בטלוויזיה הישראלית?  אם נביט בתעשיית הטלוויזיה בשנים האחרונות ובנשים המעטרות את הפריים טיים, נראה כי אומנם ישנו ייצוג נשי הולם בחברות החדשות, ב"עובדה" עם אילנה דיין וכמובן בל נשכח את צופית גרנט. אך את עלה התאנה של הנראות הנשית בפריים טיים הטלוויזיוני מייצגות נשים העומדות כביכול בפרונט של תוכנית ריאליטי כזו או אחרת על תקן קישוט בלבד.



לא נעים לומר, אבל מירי בוהדנה ב"משחקי השף", מיכל אנסקי ב"מאסטר שף" ואפילו בר רפאלי ב"אקס פקטור" לא ממש סוחבות תוכנית ריאליטי שלמה על כתפיהן הדקות. בתוכניות הסאטירה המצב גרוע עוד יותר, מכיוון שמנחות תוכניות אירוח או תוכנית סאטירית אין באופק. למען האמת, עד כמה שזיכרוננו אינו מטעה, המנחה האחרונה של תוכנית אירוח עם אוריינטציה סאטירית הייתה רבקה מיכאלי ב"סיבה למסיבה", שבה הסייד־קיק הסאטירי היה דווקא בדמות גברית: שלמה ניצן וטוביה צפיר.


לרבק'לה עוד נשוב בהמשך, ובינתיים שווה להציץ במה שקרה כאן ממש לאחרונה. עד לא מזמן, עידן הריאליטי השתלט על כל פינה. כעת נראה שחלה תמורה, ושמאז בלוריתו עתירת הג'ל של יאיר לפיד, כמו הגיגיו של אלי יצפאן שהתנוססו על המסך בעשור הקודם, לא הייתה עדנה כה גדולה בעולם הטלוויזיה הישראלי לתוכניות האירוח. גורי אלפי, אסף הראל וטל פרידמן עלו על המרקע כמעט באותו הזמן והחזירו עטרה גברית ליושנה. ב"מועדון לילה" של ארז טל היה ייצוג נשי סמלי בפאנל גברי כמעט לחלוטין (כשטל נדרש לכך, הוא טען שזה מכיוון ש"אין מספיק נשים מצחיקות"). מלבד "גב האומה", שבה שתי הפאנליסטיות הן סאטיריקניות מוצלחות אך עדיין יושבות כחברות פאנל, אין אישה שמובילה תוכנית סאטירה על כתפיה. פניות רבות נעשו מצדנו לשלל קודקודים בתעשייה כדי לתהות מדוע, אלא שההיענות לשאלה זו בקרב המושכים בחוטים הייתה למרבה ההפתעה מועטה. מה כבר יש להסתיר?

"היום בלילה עם גורי אלפי". צילום מסך

 מסורת, כסף ורייטינג
  

מעניין שבתקופה שעדנתן של הקומיקאיות מהמין הנשי עולה, נדמה שדווקא הן בוחרות, מי משיקולי יצירה אישיים ומי משיקולים אחרים, את נישת הסדרות הקומיות המשקפות את "תוגת האמהות", ע"ע עדי אשכנזי וליטל שוורץ – בעוד הגברים "הציידים" מאכלסים את רצועת הלייט־הנייט. גורמים שונים בתעשייה אמרו לנו לא פעם שעדי אשכנזי היא אחת שיכולה להוביל על כתפיה תוכנית לילה אילו רק הייתה רוצה לעשות זאת. אבל כמה עדי אשכנזי כבר יש? 
מסורת, כסף ורייטינג, זו השורה התחתונה. הנטייה לשמרנות המגדרית קשורה ככל הנראה למסורת טלוויזיונית ארוכת שנים, שאיש אינו מנסה לערער עליה או לפגוע חלילה ברייטינג שהיא מביאה. ליאת פלדמן, דוקטור לתקשורת ומנהלת התוכן של חברת "לה־מארק", ובעברה סמנכ"לית התוכניות של ערוץ 10 ומנהלת פיתוח בערוץ 2, מפרידה בין לייט־נייט בהגדרתו לבין תוכניות סאטירה. "בגלגול הקודם של 
 
תוכניות הלייט־נייט בשנות ה־90 לא הייתה אוריינטציה סאטירית. בזמנו יכולנו למצוא לצד 'פרפר לילה' של טל ברמן גם את דנה מודן, שהובילה את 'יחסים מסוכנים'. כיום המגמה היא יותר אמריקאית, תוכנית אירוח עם מונולוג סאטירי שכל כולה על כתפי המגיש. חשוב לזכור שהובלת לייט־נייט יומי, ובמיוחד בתקציבים האפסיים בארץ, הוא משהו שצריך להיות בדמו ובנפשו של המגיש. מנחי תוכניות אחרות, או לצורך העניין תוכניות ריאליטי, בסך הכל מעבירים מסרים וקוראים טקסט שנכתב להם על ידי עורך. זה לא המצב בתוכנית לייט־נייט, שכל כולה תלויה על כתפי המגיש".

יש סיבה שפחות נשים מצליחות לתפוס את הנישה הזו?
“לדעתי זה יותר עניין של רצון. אצל אסף הראל, שחזר לעשייה אחרי שנים רבות, ניכר שזה מאוד בנפשו. כנ"ל ליאור שליין וגורי אלפי. אני בטוחה שלו אורנה בנאי הייתה רוצה לעשות לייט־נייט, גופי השידור היו נותנים לה. כך גם לגבי עדי אשכנזי. בעיני זה לא משהו שנתקל בתקרת זכוכית, אלא ברצון הטאלנט".
גברים ככוח הנחיה חזק וסאטירי זו לא המצאה ישראלית, מסתבר. רק לפני כחודשיים פרסם המגזין "ואניטי פייר" תצלום משותף של כל מנחי תוכניות הלילה האמריקאיות, שהעביר מסר ברור מאוד לאומת הטלוויזיה. בתמונה כיכבו ביל מאהר, ג'יימי פאלון, ג'ימי קימל ועוד, בסך הכל עשרה גברים מגישים, רובם לבנים, חלקם אף החליפו בשנה האחרונה מנחים ותיקים אחרים שפינו את מקומם לדור הצעיר, הממשיך את המורשת שהחלה בשנות ה־50 של מגישי תוכניות סאטירה ממין זכר.

לילה טוב עם אסף הראל. צילום: תום זואילי

 
מדוע אין נשים שמנחות לייט־נייט? זו שאלה ששואלים גם האמריקאים. הקומיקאית וכוכבת "סאטרדיי נייט לייב", איימי שומר, נדרשה לשאלה במגזין ה"הוליווד רפורטר" וטענה ספק בצחוק וספק ברצינות: "אני חושבת שכשנשים מדברות יותר מדי, זה מזכיר לאנשים את אמא שלהם צועקת עליהם. מהניסיון שלי, צריך להערים על אנשים, לגרום להם להקשיב לך מדברת באריכות. זה מעין ריקוד שחייבים לבצע כדי לזכות בתשומת הלב הראויה". אלא שבניגוד אלינו, אצל האמריקאים יש תנועה, גם אם אטית. טינה פיי קיבלה תוכנית, ושרה סילברמן עושה בגדול מה שהיא רוצה.
 
ד"ר פלדמן סבורה שישראל דווקא מתקדמת יותר מארצות הברית בפתיחות כלפי נשים סאטיריקניות בטלוויזיה. "אומנם נכון שבארץ יותר קל לקבל נשים כמובילות תוכניות תחקירים מאשר תוכניות לייט־נייט. אך אצל ליאור שליין למשל, ישנו פאנל חצי נשי שבו דעתנותן מגיעה בקולן שלהן ולא במעטה של דמות סאטירית כמו ב'ארץ נהדרת' למשל. כך שבמובן הזה אנחנו מתקדמים יותר".
 
כשמביטים במסך המקומי בשנים האחרונות, מגלים שאם תפסו את רצועות הלייט־נייט נשים, היו אלו רק תוכניות שעסקו בסקס, בשידוכים ובאהבה. את הסאטירה השאירו בזמנו לקיציס ופרידמן, אחר כך לליאור שליין, וגם שי שטרן שיושב על תקן מדורת השבט של שישי עדיין נחשב כמנחה הסאטיריקן הכריזמטי. 
 
“אם זה בועט, חתרני וסאטירי, זה תמיד יהיה גבר", אומרת דמות טלוויזיונית נשית מוכרת, "בשורה התחתונה, רוב הסיכויים הם שטאלנט שהיא אישה תקבל תוכנית בישול או שידוכים, או כזו עם אוריינטציה נשית. כולם יוצאים מנקודת הנחה שקהל היעד של לייט־נייט הם צעירים, ולטענת המושכים בחוטים, מדוע בחורים צעירים אמורים להתעניין בהומור נשי? זו כמובן תפיסה שגויה ולא ברורה".
 
לדעתך, יש צדק בטענה שנשמעת פה ושם, שאולי אין מספיק נשים עם כריזמה כדי להחזיק לייט־נייט?
“זו לא בדיוק כריזמה אלא יכולת כמו שיש לטל פרידמן ולגורי אלפי, לצורך העניין, להתבזות ולהתנסות. לעשות מעצמך כאילו 'אידיוט'. בשנים שאני הייתי בטלוויזיה אני מודה שפחדתי כאישה לעשות שטויות. זה אולי משהו שנפוץ יותר אצל נשים מאשר גברים, הפחד מכישלון. אם כי בתקופה האחרונה יש לנשים יותר אומץ. רחלי רוטנר, למשל, או תום יער היו אמורות לקבל מזמן תוכנית משלהן, אבל הן עדיין נתפסות כסייד־קיק משעשע. אני מהמרת שיעבור הרבה זמן עד שהן יקבלו את המושכות לידיהן”.

סטריאוטיפ המכשפה

על פי התפיסה הרווחת בקרב הציבור שמצביע בשלט, סאטירה לא מתחברת תמיד עם נשיות. גם ד"ר ליאת פלדמן סבורה שבכל זאת קיים איזשהו קושי מצד הקהל לקבל אישה חריפה ודעתנית שלא מסתתרת מאחורי תחפושת או דמות. "נשים סאטיריקניות תמיד מצאו את עצמן נלחמות על הנשיות שלהן, מכיוון שהתפיסה הרווחת היא שלהיות חדת לשון וחריפה הוא משהו שמאיים על התפיסה שלך כנשית; ואין ספק שהקול הסאטירי שמגיע בקולך שלך עדיין קשה יותר לנשים מאשר לגברים. שוב, זה מה שמאוד משמעותי בעיני בתוכנית 'גב האומה', שבה נשות הפאנל לא מסתירות את קולן האישי ומסתתרות מאחורי דמות".
 
רבקה מיכאלי, כאמור, היא חלוצת ואולי אחרונת ז'אנר תוכניות האירוח שהייתה בהן אוריינטציה סאטירית, ואני מדברת כמובן על "סיבה למסיבה", ששודרה בערוץ הראשון בשנים 1984־1990. "יש היום תוכניות לייט־נייט רבות, אבל הן משהו אחר ממה שאני עשיתי", אומרת מיכאלי, "אני בהחלט חושבת שיש מקום גם לנשים להחזיק תוכנית כזו על הכתפיים. אלא שצריך מעבר ליכולות הסאטיריות גם לדעת לראיין. לאחד את שני הדברים, להיות גם עם אמירה סאטירית ועם הומור, אבל לדעת לשאול את השאלות הנכונות".

רבקה מיכאלי מראיינת את מאיר אריאל ב"סיבה למסיבה". צילום מסך

 
אפשר לומר בעצם שאת האישה האחרונה שהחזיקה על כתפיה תוכנית מהז'אנר הזה?
“תראי, בזמני למשל לא היו הרבה במאיות וכותבות וקומיקאיות שמחזיקות סדרות וכעת יש. לכן רק על סמך תוכנית בהובלה נשית אני לא חושבת שצריך לעשות אפליה מתקנת, כי זה מתאזן. וזה לא צריך לבוא בכוח. אני חייבת לומר שאני מאוד מתפעלת מנשים מוכשרות וצעירות שאני רואה בתחום. יש להן אומץ ואמירה, ואני מניחה שאני לא האחרונה וזה עוד יקרה".

לא רבים יודעים זאת, אבל הייתה לך מעורבות רבה בכתיבת התסריטים.
“אף פעם לא ידעתי שלוקחים קרדיט על כזה דבר. היו לי תחקירנים יוצאים מהכלל ורכזי מערכת, אבל אני הייתי מעורבת בתסריט, בכתיבת המערכונים
והרבה חזרות נערכו אצלי בבית. זה היה המקום היחיד שגם היה בו פסנתר, גם מקום לשבת וגם תקליטים לשמוע".

אז אולי לרחלי רוטנר, לתום יער ולצעירות נוספות שרוצות להיות השרה סילברמן הישראלית ייקח זמן עד שיקבלו את שרביט הלייט־נייט לידיהן, אבל יש מישהי שכבר קיבלה, אומנם מעבר לים, אך ייתכן שזו סנונית ראשונה. "פול פרונטל" היא תוכנית לייט נייט חדשה שעלתה לפני מספר שבועות בארצות הברית, שאותה מנחה הקומיקאית והסאטיריקנית סמנתה בי, שהגיעה מה"דיילי שואו" לאחר 12 שנה שבהן שימשה כתבת סאטירית. בי עצמה אומנם התאכזבה קשות כשלא הציעו לה להחליף את ג'ון סטיוארט לאחר פרישתו, אך נדמה כי לא הייתה מופתעת במיוחד. מה שקורה כרגע על המסכים בארצות הברית הוא שסמנתה בי היא האישה היחידה שמנחה לייט־נייט, אם מוציאים מהמשוואה הזו את צ'לסי הנדלר שמנחה תוכנית בידור בערוץ E. 
 
את מערכון הפתיחה ב"פול פרונטל" הקדישה בי לכעסה הרב על כך שתוכניתה נמדדת קודם כל על סמך המגדר. בין השאלות המופנות אליה בלי הרף ציינה בי במערכון: "אז איך זה להיות אישה במועדון של גברים?" ו"האם גם גבר יכול לצפות בתוכנית שלך?". לקראת התוכנית, היא פרסמה בחשבון הטוויטר שלה את תמונת מנחי תוכניות האירוח הגבריים מה"ואניטי פייר", והוסיפה את דמותה כקנטאור בעל עיני לייזר. אגב, את צוות התסריטאים שלה היא החליטה לבחור בצורה עיוורת על בסיס כישרון בלבד וללא שיוך מגדרי. אם לא די בכך, במערכון הפתיחה מופיעה בי בדמות הקלישאה הנשית הגדולה: מעגל מכשפות שבמרכזו היא ניצבת ומכריזה: "זה נכון, כולנו מכשפות". האם יום אחד זה יקרה גם אצלנו? ימים יגידו.