לא פשוט להיות פורץ דרך. תשאלו את המוזיקאי בסאם בירומי, הוא כבר יגיד לכם במה זה כרוך. עוד כנער שגדל ביפו, הוא האריך את שערו, ניקב את אוזנו ובווקמן שהיה צמוד אליו שמע מטאליקה ונירוונה, בעוד חבריו מאזינים למוזיקת פופ ערבית. אחר כך הקים את להקת "חלאס", להקת המטאל הראשונה במגזר, שאיתה הוציא שני אלבומים. גם גירושיו מאשתו הם לא חיזיון נפוץ במגזר.



"מגיל צעיר אני מוחה", הוא מסביר. "אף פעם לא לקחתי דברים כמובן מאליו. שאלתי למה זה ככה ומרדתי. תמיד הייתי העוף המוזר בבית הספר. זה לא היה פשוט, אבל הלכתי עם האמת שלי והנה, עובדה, אנשים מאמינים בזה ויש לי קהל מעריצים". בימים אלו הוא מסיים את העבודה על אלבומו הראשון, "סירק" (קרקס בעברית), שיכיל עשרה קטעים, כל אחד מהם בסגנון מוזיקלי שונה – "אינדי ערבי", לדבריו - ובקשת רחבה של טקסטים המסכמים מסע של עשר שנים. "האלבום נכתב בתקופה די ארוכה, שש או שבע שנים, שבמהלכן עברתי המון דברים: עזבתי את 'חלאס' והתגרשתי. כל שיר כזה הוא בעצם תחנה ומקום בחיים שלי. סוג של מסע".



בשירים של "חלאס" יצאתם נגד מנהיגים ערבים. כתבתם לדוגמה: "על מרקעים רואים ארמונות, משרתים וחיילים/ אבל בין אבני השוק יש ילדה רעבה שלא מצליחה לישון/ ואומרים לנו איחוד ערבי נגד האויב ונגד הדיכוי/ אבל מה יש לי להגיד חוץ מזה שהמלך הוא עירום".



"זה היה אחד השירים הבודדים שבהם אמרנו את מה שחשבנו. לרוב ניסינו אז לקפץ בין הטיפות ולא להרגיז אף אחד. בכל כתבה ובכל הצהרה שלנו, במכוון או בטעות, תמיד צד אחד התרגז והיינו צריכים להסביר את עצמנו. בסוף הבנתי שצריך ללכת עם האמת ולא לפחד לומר את מה שאני חושב. זה המוטו שלי: אני חושב ופשוט אגיד את זה", אך עתה, לטענת בירומי, הוא כבר לא מפחד ולא מנסה לקלוע לטעם של אחרים "וזה לא רק בטקסטים. באלבומים של 'חלאס' ניסינו לקלוע לטעם של הקהל ולבדוק איפה זה תופס אותם. באלבום הזה אני כבר לא מפחד. אני נוגע ומנסה, ועושה את המוזיקה שאני אוהב".



למה בעצם להתעסק בפוליטיקה?
"במציאות שלנו קשה לשים את הפוליטיקה בצד. גם אם אתעלם, תמיד זה יצוץ, כי אנחנו חיים במקום פוליטי. עם 'חלאס' תמיד פחדנו וניסינו לברוח מזה, כי רצינו לצאת בסדר עם שני הקהלים. אמרנו שלא ניכנס לפוליטיקה ושנעסוק נטו במוזיקה. כיום אני בוגר ומבין שאסור לברוח מזה. אני משתמש במוזיקה כדי לחבר, ולא נלחם ולא לוקח צד.



"יש לי דעות ברורות: אני לא נגד - אני בעד. בעד חיבור. בעד להיות יחד. העבר הוא זיכרונות והעתיד גם לא קיים ואף אחד לא יכול לנבא מה יהיה. מה שנשאר זה ההווה, והשאלה היא אם אני רוצה לחיות כאן ועכשיו במלחמות או ביחד, וזה מה שאני אומר לכל מי ששואל מה הדעה הפוליטית שלי. אני לא רוצה לבזבז את הזמן בלהאשים ולהתקרבן, אלא להשקיע את היום כדי להיות ביחד".



"אני לא מאמין בלעבוד על דו-קיום, אלא להיות בזה. בלהקה שלי יש ארבעה נגנים יהודים, ובחיים לא היו לנו ויכוחים פוליטיים. אנחנו לא מדברים על פוליטיקה, וזה מרגיש טבעי ורגיל. זה כל הקונספט: להיות בדו-קיום ולחוות אותו כקיום לכל דבר. לא כדו-קיום. גדלתי דלת מול דלת עם משפחה יהודית ובחיים לא היה בינינו ריב. רבנו עם השכנים הערבים ולא איתם. תמיד בפסח היו מביאים אלינו את החמץ שלהם. בחנוכה היינו אוכלים סופגניות ביחד, ובחגים שלנו היינו עושים על האש. אני חושב שבמובן הזה עכו היא דוגמה לחיים משותפים".



זהות חצויה




בירומי נולד בעכו למשפחה מוזיקלית. אביו הכיר את אמו כשהגיע ללמוד לנגן בעוד אצל אביה. בהמשך הפך האב לעובד של חברת צים, וטייל בכל העולם כשהוא אוסף תקליטים ומביא אותם לבנו המשתוקק. "הייתי שומע את הדורז, פינק פלויד וביטלס, וגם את המוזיקה המצרית הכבדה. אני זוכר את עצמי יושב על הפטיפון, שומע אום כולת'ום ואחר כך את אבבא. החיבור הזה קסם לי".



גם אתה הפכת כזה: קצת ערבי וקצת מערבי.
"תמיד היה לי קונפליקט: האם אני אשכנזי או מזרחי? רק בעשר השנים האחרונות הבנתי שלא כל דבר בחיים צריך להיות קונפליקט. אפשר להיות גם וגם".



נפתחת לסגנונות אחרים חוץ ממטאל?
"כשהיינו צעירים, ממש ילדים, אמרנו שמוזיקה זה רק מטאל. הסתכלנו על שאר הסגנונות ופשוט אמרנו שזה לא בשבילנו. עם הזמן התבגרתי והתחלתי להקשיב למשל למוזיקה מצפון אפריקה, ממרוקו ומתוניסיה, ואהבתי את הסגנון. הבטחתי לעצמי שלא אהיה אטום ואפתח את הראש ואקשיב. שם נפל האסימון, והתאהבתי במוזיקה מזרחית אותנטית. כיום אני מסתכל על זה בצורה אחרת לגמרי, ויש לי יותר כבוד אליה".


הלך לאיבוד ומצא את דרכו

עם החלום לעסוק במוזיקה, בירומי קצת הלך לאיבוד. "לא הצלחתי לשמור על עבודה יציבה ולא האמנתי בקריירה", הוא אומר. "אני היחיד במשפחה שלי שאין לו תואר. אפילו לא תעודת בגרות. כל הזמן חשבתי שאני סתום, אבל רק בשנים האחרונות הבנתי שאני חכם".



איך זה קרה?
"ב־2004 השקנו את האלבום הראשון של 'חלאס', שהיה הצלחה יפה. אז קיבלתי החלטה שאני מתפרנס ממוזיקה. שרדתי חודשיים ונפלתי. הבנתי שפה צריך כסף כדי לעשות מוזיקה. ואז, במשך כמה שנים, עבדתי כיזם בתחום העסקים והצלחתי, אבל לא היה לי זמן לעשות מוזיקה. הייתי חייב לתחזק את הכסף. כיום אני בעלים של כמה חברות, והצלחתי לפנות זמן לדברים שאני אוהב, שזה מוזיקה. אז סיימתי את האלבום ויש לי מנהל, חיים שמש, וגם צוות יח"צ. אני חושב שהגיע הזמן לפרוץ בגיל 40".



דוד שלך, סמיר שוקרי, בטח מבסוט עכשיו.
"הוא תמיד פרגן ואמר שהמוזיקה שלי טובה. אפילו השווה אותי לג'ון לנון. אנחנו מדברים על שיתוף פעולה בינינו. זה החלום. אבל החסם הוא המרחק. הוא גר כבר שנים בארצות הברית, ומגיע לארץ לעיתים רחוקות".



טוב, קשה לשרוד בארץ, גם כלכלית וגם ביטחונית.
"יש קונספירציה ברורה ויד מכוונת להפחיד ולהרעיב את התושבים, כדי שיתעסקו בפחד ובאוכל שלהם, כי רק ככה אפשר לשלוט באנשים. כשאתה תופס להם את הכיס, ואתה מפחיד אותם כל הזמן בביטחון, אתה יכול לנהל אותם בחופשיות. לצערי הרב אנשים נופלים בזה. כל עוד אנשים יחשבו רק איך גומרים את החודש, ומתי ייפול פה הטיל מאיראן - המצב יישאר כמו שהוא".



אולי הגיע הזמן להחליף שלטון?
"קודם כל צריך להחליף את המחשבות".




בסאם בירומי, 12.7, שלישי (היום), 22:00, אברקסס, לילינבלום 40, תל אביב; 29.7, סינקופה, חיפה