אם יש משהו שיש קונצנזוס לגבי חשיבותו, זה לא הצורך בסופר־טנקר או בגילוי בארות נפט בגולן - אלא הארכיון של רשות השידור; ארכיון עמוס בחומרים ופנינים שמעוררים געגוע לימים תמימים יותר. ברשות השידור לא מפסיקים ליצור עד שהשאלטר ירד סופית, ועתה עולה לשידור תוכנית האירוח "איזו דרמה" בהנחיית עמנואל הלפרין, שמשודרת מדי חמישי בשעה 22:00. "איזו דרמה", שהיום ישודר הפרק השני שלה, עורכת מחווה לסרטים ולסדרות הדרמה הישראליות שהופקו במשך חמישה עשורים בערוץ הראשון, וכל פרק מוקדש לעשור אחר. בתוכנית השתתפו יוצרים, אנשי טלוויזיה ומובילי דעת קהל, בהם אורי ברבש, יהושוע סובול, ירון לונדון, מכרם חורי, יונה אליאן ומרב מיכאלי.

במסגרת התוכנית משלב הלפרין, איש רשות השידור לשעבר, קטעים מתוך סרטים, סדרות וקטעי ארכיון מתקופות היצירה השונות, וכן את היצירות המוזיקליות שנכתבו במיוחד והפכו לנכסי צאן ברזל, בביצועים חדשים של רז שמואלי, סגיב כהן, צחי הלוי, דיאנה גולבי וטל רמון.



"אף אחד לא יודע מה יתרחש בחייו", עונה הלפרין כשאני שואלת אותו אם המקום שבו הוא נמצא כיום הוא זה שאליו כיוון בתחילת הקריירה שלו. "בילדותי רציתי להיות שחקן, גם כשעבדתי ברדיו ובטלוויזיה רציתי להיות שחקן.אז הייתי עיתונאי ושחקן מתוסכל. זה אותו דבר - יש בזה הופעה.



"בחוק רשות השידור יש סעיף שבו נכתב שמטרת הרשות היא ‘להרחיב השכלה ולהפיץ דעת’. ההרגשה שאת מרחיבה את אופקיהם של ציבור האנשים גורמת להתעלות. אני לא רוצה להשתמש במילה חינוך, כי עיתונאים שונאים שאומרים שהם מחנכים, אין לנו יומרה כזאת, אבל יש תפקיד של עיצוב דעת הקהל, ובמידה מסוימת כן, יש תפקיד חינוכי".



בימינו העיתונות עדיין מחנכת?


"היא מרחיבה אופקים לאנשים ומאפשרת להם לקבל החלטות בחברה ליברלית דמוקרטית. אלה יכולים להיות דברים שקורים בארץ או בחו"ל".



השאלה היא אם אתה אכן משנה דברים בפועל?


"בוודאי שלא. אין עיתונאי שיש לו יכולת כזאת, חוץ מעיתונאי שיש לו סקופ שמשנה סדרי עולם, כמו מה שרביב דרוקר חשף על פרשת הצוללות. זה עשוי להוביל לדברים שונים שיקרו. או למשל דן מרגלית שחשף את חשבונות הבנקים של אשתו של רבין ז"ל".



"אשליה של כוח"



הסדרה החדשה נותנת הזדמנות לצפות שוב בתוכן מעולה שנעשה פה בעבר. בין היתר מוזכרים בה סרט הטלוויזיה "הכלה וצייד הפרפרים" והסדרה "מישל עזרא ספרא בניו".



נותנת הזדמנות לצפות שוב בתוכן מעולה שנעשה פה בעבר. מתוך  "איזו דרמה". צילום: דוד וינוקור
נותנת הזדמנות לצפות שוב בתוכן מעולה שנעשה פה בעבר. מתוך "איזו דרמה". צילום: דוד וינוקור



בהתחשב בתוכניות ובסרטי האיכות ששודרו ברשות השידור במשך כמעט 50 שנה, מה הוביל לפגיעה בתדמיתה לאורך השנים?


"כולם יודעים שהיו הרבה קשיים שנבעו מכשלים של רשות השידור, בעיות מנהליות שונות, אבל הם קרו הרבה פחות מלחצים פוליטיים, כפי שמקובל לחשוב. יכול להיות שהיו ברמת ההנהלה, אני כעובד לא הרגשתי, אבל אני לא תמים, אין ספק שניסו להתערב. אני אומר לך משהו אפיקורסי - מי שמשפיע על התוכן בשידור זה הכתב והעורך. הכל תלוי אם אתה מביא חומר טוב. לא קרה לי שפסלו לי".



אם הסקופ האחרון של רביב דרוקר היה ניתן לערוץ 1, הוא היה מפרסם אותו?


"אני הייתי כתב מדיני הרבה שנים, ולא מנעו ממני לפרסם משהו. כמנהל הרדיו במשך שנה, היו טלפונים של כאלה שלא היו מרוצים ממשהו, אבל אף אחד לא לחץ עלי ולא שיניתי משהו בשל לחץ. גם לא ראיתי שסביבי נוהגים אחרת. ותיקי רשות השידור לא יגידו לך דברים שונים. פוליטיקאים, למרבה ההפתעה, פחדו להתערב. גם אם פוליטיקאים מחו בפנינו על איזה פרסום כזה או אחר, זה היה בדחילו ורחימו.



"מה שכן היה קיים זה שהמינויים בהנהלת רשות השידור ובוועד המנהל היו פוליטיים", מוסיף הלפרין. "ותאמיני או לא, ההשפעה של האנשים האלה לא כל כך גדולה. מה שחשוב זה הכתב בשטח. הייתה אצלנו ביקורת חזקה מאוד על השלטון, על כל שלטון".



אז מי בעצם אשם במצב התדמיתי של רשות השידור היום?


"בעיקר פוליטיקאים שחשבו שהם יכולים להתערב ברמת ההנהלה, והם אולי טעו בזה. זו אשליה של כוח, זה לא כוח אמיתי".



העיתוי שבו עולה התוכנית החדשה, שמעלה חומרי עבר שהפיקה רשות השידור, הוא מקרי?


"זה היה הרעיון של מיקי הרץ, מנהל מחלקת הדרמה. זו עבודה פנטסטית, כי רואים את כל מה שבספרייה. אני לא יודע איך הוא הצליח לעשות זאת. העיתוי הוא בגלל ההנחה שהייתה שסוגרים את רשות השידור".



אז מה אתה אומר - סוגרים את רשות השידור או את התאגיד?


"זה נושא פוליטי, אין לי מושג. מלכתחילה לא הייתה שום סיבה לסגור את רשות השידור. חשבתי שזה לא נכון. היו אנשים שאמרו שאי אפשר לעשות רפורמה ברשות, אך בשטח פשוט לא ניסו מספיק. נכון שיש בעיות מבניות, אבל בסופו של דבר יש ארגון שעובד, ועובד טוב. ‘קול ישראל’, למשל, היא אחת התחנות המובילות באיכותן בעולם. אני לא מומחה ברפורמות, אבל לא ראיתי שיש סיבה מהותית לסגור הכל כדי לפתוח משהו אחר".



צריך היום בכלל שידור ציבורי, כשכל כך הרבה אנשים צופים בבינג’ או דרך המחשב?


"בוודאי שהוא חיוני. גם בתחום החדשות וגם בתיעוד ודרמה, אפילו בבידור הוא מהותי מאין כמוהו. חשוב שלצופה תהיה הרגשה שהמידע שהובא לו אמין. אני רואה הרבה ערוץ 10, מאוד נהנה, למשל מ'לונדון וקירשנבאום', שהמוטיב ‘הרחבת השכלה והפצת דעת’ הוא האידיאל שליווה אותם עוד מימיהם ברשות השידור.



"יש ביטוי של הרומאים שהשלטון צריך להביא לעם שעשועים ומזון", מוסיף הלפרין. "אני אומר שלא צריך להביא לחם, צריך להביא קמח, ושהצופה ירכיב לו את המנה. בכלי התקשורת הפרטיים, מעבר לרעה החולה – פרסומות, משדרים שהם בעיקר שעשועים - אפילו בחדשות יש נטייה לדברים קלים יותר לעיכול. אני לא בטוח שעורך של מהדורת חדשות בערוץ מסחרי ישים דגש על דברים שבערוץ ציבורי ישימו עליהם דגש.



"אם פידל קסטרו מת, זה יכוסה בכל הערוצים, אבל כתבת עומק על מצב קובה שייכת יותר לשידור ציבורי. עם חברי דוד ויצטום ואורן נהרי הקמנו את 'רואים עולם', שלא הייתה תוכנית אליטיסטית. היא הייתה משובצת ב־20:00 בערב והביאה שלל כתבות מסביב לעולם כמו כתבה על הצבא הרוסי כדי שאנשים ידעו מה קורה בעולם. גם בתחום התרבות הבאנו את מה שקורה בתחום התיאטרון והמוזיקה. אני לא אומר בצורה חד־משמעית שערוץ איקס רדוד ו־וויי נפלא, אבל יש הבדל בין כלי תקשורת כזה או אחר".



ואולי לא נעים לומר, אבל הזמנים השתנו?


"יכול להיות שאני מיושן וחושב במושגים מיושנים. זה לא צריך לשעמם, לא מדובר באליטה, אלא באנשים חושבים. כל אחד מאיתנו אדם חושב, למה לזלזל בזה? כל מי שכותב בעיתון צריך לדעת ולבטא את משנתו, מי שרוצה שיקרא, ומי שלא רוצה - אז לא. הייתה תקופה שהטלוויזיה הייתה יחידה והייתה כפייה. היום יש ברירה, אני לא מצפה לרייטינג של 20%־30%. באירופה זה מקובל מאוד שיש שידור ציבורי, ולא חשבו בכלל לסגור אותו".



פרצוף של שידור ציבורי



את רשות השידור עזב הלפרין ב־2004, לאחר עבודה מאומצת של 40 שנה. הוא החל את דרכו ככתב בצרפת, והמשיך כעורך המחלקה הצרפתית. במשך השנים בערוץ שימש בתפקידים רבים, בהם עורך חדשות, עורך חדשות החוץ, רכז מערכת וראש חטיבת החדשות. לציבור ידוע הלפרין בעיקר בזכות תפקידו כמגיש התוכניות "רואים עולם" ו"מהיום למחר". בשנה שבה פרש מרשות השידור, זכה הלפרין בפרס סוקולוב לתקשורת אלקטרונית ומפעל חיים.


"אחרי 40 שנה חשבתי שאני רוצה לעשות דברים אחרים", הוא אומר, "הייתה לי מה שנקרא ‘עייפות החומר’ ויכולתי לפרוש, אז פרשתי".



מה עשית כדי להתרענן?


"במשך שנים הייתה לי תוכנית שמאוד אהבתי בערוץ הכנסת - ‘קפה הפוך’. חוץ מזה, אני מלמד באוניברסיטת תל אביב בקורסים על ספרות צרפתית. חיי היום יותר מגוונים מאשר כשעבדתי במקום ספציפי. האמת שקיוויתי שאוכל לשחק יותר. כן, גם זו הייתה הסיבה לפרישה. אבל מה לעשות, עוד לא גילו אותי עדיין".



עבדת ברשות 40 שנה, למה לא סידרת לעצמך תפקידי משחק?


"לא רוצה להספיד את עצמי, אבל כל מי שרצה בטלוויזיה וברדיו לעשות משהו אחר והיו לו כישורים לזה, היה יכול לעסוק בו. אבל אתה לא יכול להיות במקום שבו יום אחד אתה שחקן ויום לאחר מכן מנחה בידור. אז פה ושם הייתה לי הזדמנות לשחק".



במשך השנים ניסו בערוצים המסחריים להעביר אותך אליהם?


"לא, ממש לא. מעולם לא הייתה לי הצעה מהערוצים המסחריים. אולי יש לי פרצוף של שידור ציבורי".



כמה עמנואל נמצא בדנ"א של "איזו דרמה’"?


"אין לי שום אינפוט אישי, רק שוחחתי עם האנשים. בוודאי שאני מעדיף תוכניות שאני יוצר, אבל לא הייתי מסוגל לעשות את העבודה שעשה אבי המי, העורך של התוכנית. פה אני רק מגיש, שום פונקציה אחרת".



אם יפנו אליך מהתאגיד להצטרף לשורותיו, תסכים?


"אם יציעו לי משהו שאי אפשר לסרב לו, למה לא? אבל לא נראה לי סביר, צריך לאפשר לדור החדש לעבוד".