רק בערב ההדחה היא לא חישבה את צעדיה על סמך אותן אינטואיציות, ובמקום להגיע למסקנה שעדיף לצאת עכשיו עם סכום כסף גדול, היא החליטה לעמוד בהדחה רגילה ולצאת בלי האוצר. כמובן שזאת הייתה שטות גמורה. מצד שני, בל נשכח שהפיתוי של קבלת פרס כספי גבוה נחת על אורנה ומעיין לגמרי בהפתעה ואני לא בטוחה שהן הבינו את פשר המהלך של האח. אולי הן אפילו חשבו שהוא עובד עליהן, כי הרי הוא ידוע בתכסיסיו. הן שתיהן נראו מבולבלות, שלא לדבר על מעיין שעמדה שם חפוית ראש ונכלמת כאילו הייתה מצורעת ועומדת להיות מגורשת מהעיר. אילו לפחות היו נותנים להן יום אחד לחשוב על העניין.
הרי זה לא כמו כרטיס טיסה שאתה צריך להחליט מיד, כי המחיר עולה ברגע שהנחת את שפופרת הטלפון. מן הסתם הן גם חשבו לעצמן איך זה ייראה שעבור בצע כסף, הן ויתרו על הכבוד הגדול ביותר להיות בגמר? כמובן שהאגו פה שיחק תפקיד ופגע בשיקול דעתן. וכי מה זה משנה אם אתה מודח שישי או אפילו שני? אלא אם כן אתה מאמין שיש לך עוד סיכוי לנצח, או שפשוט נורא חשוב לך לשמוע את הקליק של מצלמת האח כאשר היא תנציח את חמישיית הגמר, ולרגע אחד קצרצר אתה תיגע בתהילה המזויפת.
אורנה נורא רצתה לחוות את ההתרגשות של הגמר כשהיא יוצאת כמו כוכבת זוהרת אל הקהל המריע. יחד עם זאת, למרות שהיא קיפצה במדרגות בנעלי ספורט ואימונית, במקום לרדת בהדרת כבוד עם שמלת נפש מפוארת, היא עדיין הפריחה נשיקות לכל עבר כאילו הייתה לפחות מדונה. לארז וקורין היא אמרה שהיא רוצה שאביחי ינצח את העונה. היא רק לא ידעה שכמה ימים לפני כן, אבא שלו קילל אותה בשלל קללות נמרצות שאפילו הכיפה השחורה זזה באי נוחות על הראש של בנו.
היא גם לא ידעה, שכאשר היא שפכה דמעות על דן אחרי שעזב את הבית, הוא דווקא איחל לחמימו לנצח בגמר. נו לך תאמין לאנשים. אולי באמת כדאי לאמץ כחבר רק את אלוהים ולשיר לו כל בוקר: "טוב להודות לה'".
לטוב או לרע, אורנה הייתה הנפש החיה בעונה זו. היא ביימה סיפור אהבה, היא הייתה דתייה אבל גם חילונית, היא הסתכסכה עם הצ'ילבה שני והוכיחה לה שלמרוקאיות יש את זה, היא קנאה, היא בישלה, היא עשתה תקציב וגם כביסה, בסוף היא זרקה את דן והשלימה עם הצ'ילבה. טרנטינו היה עושה מטעמים מתסריט כזה.
אוכל נורמלי, תפילין, וסאגת "סתמי את הפה"
שני: אתם רוצים להניח תפילין? אז אני רוצה שיכניסו לי אוכל נורמלי במקום מאכלי חלב.
שרון: תתביישי לך שאת משווה בין תפילין ומאכלי חלב
שני: כל אחד באמונתו יחיה.
שרון: את חצופה, בורה מרשעת ושמאלנית. צפונבונית, מפונקת, ותל אביבית מדושנת ושבעה.
שני: אני לא מאמינה. אמרת ס'תמי את הפה?
שרון: לא. אמרתי שתקפצי לי.
שני: תיזהר שאני לא אפתח עליך.
נו טוב. שמענו חברי כנסת שאמרו דברים גרועים יותר. אני רק תוהה האם צריך להגדיר מחדש מיהו יהודי על פי שרון גל? ייתכן ששרון מיהר לעזוב את החדר הלבן, אך ורק בגלל שחשש ששני תממש את איומיה ותפתח עליו בפני רותם איזק ואולי תחשוף איזשהו סוד אפל מעברו שעלול לטרוף את כל הקלפים נגדו.
חמימו חזר לדיבור תזזיתי שאפילו התרגום בגוף הסרט לא מספיק להדביק את קצב דיבורו. הוא הדייר היחיד מכול העונות שהוכיח שאפשר להגיע לגמר מבלי להתלכלך, שזה הישג בפני עצמו בתוכנית שבמהותה היא רק ריבים וסכסוכים. עליו נאמר המשפט: צוחק מי שצוחק אחרון.