רב אמן: מאיר איינשטיין מחזיר את השידור

אחרי מותו פצחה התזמורת בסימפוניה הצפויה שהיה לפחות פסקול חיינו, המיית לבנו, ורעם תופינו וכל זה. לא דובים ולא תופים, כמובן. ועכשיו, עם שוך קול החצוצרות, אפשר לנסות מעט להתבונן בו במבט מפוכח קצת יותר.

בטח שהיה סופרסטאר. יש שדרים שמצייצים את השידור. שבא לך לרוץ למגרש ולהנשים אותם. הקול של איינשטיין נשמע כמו אוגדונר ברשת, שמודיע ליחידות שהעניינים בשליטה מהחפ"ק ואפשר להירגע בכורסאות. זה לא אומר שהיה נקי ממגרעות. לא כל מה שהביא למציאות המשודרת היה בגדר קדושה ומעשים טובים. אם יורם ארבל הוא ההדר והאיפוק, ורמי ויץ קול התבונה - ולא במקרה בחרתי בשני אלה - איינשטיין היה נהמת היציע. 

עוד לפני שנולדה "יציע העיתונות" וצרחות הפעמיים בשבוע המתוכננות מראש שהביאה עמה, שימש איינשטיין בתפקיד הסכסכן. היציע, יש לו תכונה אחת בולטת: הוא לא זוכר כלום. ניצחת, אתה גדול. הפסדת, תתפטר. לא התפטרת מיד? תתפטר, יא בן זונה. אתה טוב כמו המשחק האחרון שלך. 

הנה מקרה מבחן: לפני ארבעה חודשים וחצי, במוקדמות המונדיאל בכדורגל, הביסה ישראל בחוץ את אלבניה 0-3. אלישע לוי, מאמן הנבחרת, הוכרז אז כקדוש באופן רשמי. ביום שישי שעבר הפסידה הנבחרת לספרד 4-1. אם יגיע הפסד נוסף, הפרשן משה פרימו יטען שהנבחרת משחקת כדורגל מיושן, ואם אלישע לא יתעורר אולי צריך להביא מאמן אחר. זה, אגב, ביום רגוע, נדיר, של פרימו. בדרך כלל הוא יתבע מיד לפטר את אלישע. 

שלמה שרף, ממעמקי בטן העגלון שלו, יודיע שזאת בושה וחרפה וצריך לזרוק את כל השחקנים מהנבחרת, עם המאמן, ולשחק רק עם שחקנים צעירים. איינשטיין, אם עדיין היה איתנו, בתוכניתו ברדיו 103FM, היה עושה את זה מתוחכם יותר. "רגע, רגע", היה אומר, נגיד, לקופמן שאיתו בצוות השידור. "אתה טוען שיש לשקול את המשך העסקתו של אלישע?". 
 

עלק "טוען". תראו לי אוהד שמבקר באצטדיוני הכדורגל שלנו בקביעות ומשתמש במילה "טוען" יותר מפעמיים בשנה. אבל כשמאיר השתמש במילה "טוען", זו כבר טענה, זה לא סתם שוק הכרמל. זה מדעי, יש פה דיון שדורש שיקול דעת והוכחה ומסקנה. אז מה אם בשיחה הזו אף אחד עוד לא הספיק לצרוח שצריך לפטר את אלישע. פרופ' מאיר איינשטיין, ממציא תורת הטענות, רק רצה לבדוק את הטענה. ליתר ביטחון היה מעלה מזיכרונו האנציקלופדי טענה נוספת, על איזה הפסד של אלישע, שיחזק את הטענה הקודמת. את התבשיל כולו היה מתבל בטון מופתע. מה מופתע, מזועזע. ועכשיו בטח שלא היה צריך הרבה יותר מזה. הגפרור ניצת, יצר להבות, וכל הנוכחים צרחו עד השמיים, בדיוק כמו שמאיר רצה. 

זה לא אומר שהיה טיפוס שלילי. יש ברחוב הספורטיבי הישראלי נוכלים קטנים ונוכלים גדולים יותר. ויש כאלה שעשו הרבה לביתם, כמו שאומרים. איינשטיין היה אהוב על סביבתו. עד כמה שאני זוכר, מלבד המאצ'תונים לא שמענו אותו לאחרונה מחלטר בפרסומות. רעייתו ובנותיו לא הופיעו במדורי הרכילות. 

כשהגיש את יומן הכלכלה ברדיו, זה היה איינשטיין אחר. מאופק, ממלכתי, פעם נוספת הולך עם הרוב. באבולוציה של המאזין/צופה הישראלי, נמצא צרכן הספורט במקום הנמוך ביותר. ולבבון ביציע איינשטיין השליך את הבוטנים והבננות האהובים עליו. לצרכן הכלכלה הוא הגיש אג"חים. קול הבס הידוע שלו היה אז מרוסן. 

לא עקבתי אחרי מערכת היחסים בינו ובין אייל ברקוביץ'. לא חובה, אגב, לקנות בליינד את המעט שעובר במוחו של ברקוביץ'. ובכל אופן, איינשטיין לא היה הטיפוס המסתכסך, המחפש, כזה שמסמן מישהו ולא יורד ממנו חודשים ושנים. על שלושה שדרים בכירים דיברה תורה: ארבל, כאמור, הוא המאופק. ויץ החכם. איינשטיין היה זה שאינו רע ויודע יופי לחמם, אבל על אש קטנה.

לשלושה האלה לא קמו יורשים של ממש. ניב רסקין הצטמצם לשידורי מכבי תל אביב בכדורסל, ובכל אופן לא התפתח למלוא גודל המסך. עמיחי שפיגלר הוא בחירה לא לגמרי מדויקת של ערוץ הספורט - תפוח שנפל רחוק מהעץ ויכול רק לברך על כך. מרדכי שפיגלר, האבא, פטפטן כפייתי, רואה מיקרופון והופך לחיה טורפת וגורם למנוסת אנשים מהסביבה. הילד הוא אומנם ידען ספורט, אבל קשישון מנומס, שהתרגשות מפיו נשמעת כמו מפי קריין בינגו בבית גיל הזהב. 

אז מי נשאר: מודי בר–און? הוא בכלל לא מהספורט. הוא לא הסתובב עשרות שנים במגרשי כדורגל, מהאורווה בפתח תקווה עד אולד טראפורד במנצ'סטר. נותן יופי של ויזואליה - מתנודד כמו אנטנת קשר, מביא אותה בדחקות, אבל היציע מריח את הבלוף. 
 

ביכולת הנהדרת שלהם, חסמו איינשטיין, ויץ וארבל את המרחב השידורי. אולי לא התכוונו לכך, אולי כן. ובכל אופן, ככה נולד הוואקום שאפשר להם לשמור על מקומם לאורך השנים. וגם אין שפע ספורט בישראל שיאפשר אופציות שידור נוספות בזמן שהגדולים נחים. כדורגל פעם בשבוע, עם מקסימום שלושה משחקים ששווה בשבילם להתקרב למגרש. כדורסל פעם בערב, אבל עם 200 צופים במרבית האולמות.

אי אפשר להשלים מאמר על מאיר איינשטיין ז"ל בלי מילה על התסרוקת, שהייתה חידתית אפילו יותר מזו של ראש הממשלה.

כשנתניהו מופיע בסגול כמו גברת סלוקומב, או בשחור, כאילו נפל לגיגית של משחת נעליים, אפשר לנחש שקבוצות מיקוד מופעלות בידי הלשכה וכבר מבררות מה יהיה אפקטיבי יותר בכרזת הבחירות.

התסרוקת של איינשטיין הייתה עניין סבוך הרבה יותר. הרי ניתן היה לאורך השנים למצוא פתרון הולם יותר לערימת הכותנה הלבנה שהתדלדלה מיואשת ממרכז ראשו של האיש ומטה אל אוזניו. אולי היה שם משהו שלא רצה שנראה. אולי ראה זאת כאייקון של עצמו. את התשובה לכך כבר לא נדע. דבר אחד אנו יודעים: מאיר איינשטיין נרגע.