"לילך: החיים שאחרי",
מה היה לנו: בעלה של לילך שם טוב רצח את שלושת ילדיהם. לילך בחרה להמשיך בחייה במקום להתאבד, כפי שתכננה. היא הביאה ילדה לעולם, מרצה ברחבי הארץ, ובעיקר לא מעיזה להרגיש. אחרת יבוא זיכרון ילדיה המתים, לא מרוסן, לא מאופק, וימוטט אותה.
בקיץ 2010, ביום הולדתה ה–37 של לילך שם טוב, רצח בעלה לשעבר איתי בן דרור את שלושת ילדיהם - אור (5), רוני (8) ועומר (9). שנתיים מאוחר יותר הורשע בן דרור במעשי הרצח ונשלח לכלא עד יומו האחרון - שלושה מאסרי עולם מצטברים.
לילך הייתה באולם בית המשפט ביום שבו נגזר עונשו של איתי. לאחר מכן - כפי שהיא מתארת בסרט "לילך: החיים שאחרי" - היה עליה להחליט. להצטרף לילדיה המתים כפי שחשבה לפני כן שתעשה, כלומר לשלוח יד בנפשה, או למצוא לעצמה דרך להמשיך בחיים. "לילך: החיים שאחרי" הוא סרטו של העיתונאי והבמאי עמנואל רוזן, שבחמש השנים שחלפו מאז אותו יום בבית המשפט ליווה את לילך במשמעות ובקרן התקווה שמצאה לעצמה בתוך החורבן הגדול.
עמנואל רוזן, להבדיל אלף אלפי הבדלות, בעצמו בעינה של סערה גדולה, מגיש לצופה סרט אינטליגנטי בגישתו. יותר מהטרגדיה הבלתי נתפסת ובלתי ניתנת לתיאור, הוא בוחר למקד את המצלמה שלו על השנים שאחרי, על לילך הנאבקת, על פתרונותיה, אלה שעולים בידה ואלה שבהם היא נכשלת. הטרגדיה מתרחקת מעט - אף שלשנייה אינה יכולה להישאר עמומה - אבל אם לילך נותרת במיטתה וממררת בבכי ימים שלמים בלי יכולת לצאת ממנה, רוזן לא מספר לנו על כך.
הגוף מתעוות כשלילך בוכה על קברי ילדיה. אבל האם היא מדברת אליהם במהלך היום? בחלומותיה? שם הם חוזרים אליה? הסרט לא מספר. הוא מספר על החיים שאחרי. על החלטתה ועל מאמציה להביא ילד לעולם, שעולים בהצלחה. על הספר שכתבה וההרצאות שהיא מעבירה ברחבי הארץ, שבהן היא מספרת על האלימות שסבלה מבעלה בחייהם המשותפים, ומה לעשות כדי להימנע ממנה.
לכאורה הסרט משמש בתפקיד המשקיף הניטרלי. מנת כאב, מנת תקווה. בלי ניסיון להקהות, בלי ניסיון לגמד, צער מהול בשמחה, כמעט משחק סכום אפס. אלא שמתוך המתינות לכאורה הזו מצטיירת דמות - וזו הצלחתו הגדולה והמרתקת ביותר של הסרט - של לילך כפצצה מתקתקת. של אישה שבכל עוצמתה משגיחה על עצמה לא להרגיש. לא לשחרר. לצעוד רק בשבילים המגודרים היטב שהתירה לעצמה, שבהם אין חשש שנחשול בלתי מרוסן של צער - בצורת זיכרון לא צפוי, מילה שנאמרת, מקום, אולי בגד, יתפרץ ויציף וימוטט אותה.
לילך שם טוב מוכנה לפגוש את הזיכרון, עד כמה שהיא יכולה, אבל רק בתנאים שלה. וכדי שהוא לא יגיע בלתי מוזמן, היא אורבת לו כל העת. מתוחה עד להתפוצץ, דרוכה, קשובה, על המשמר. בוודאי שאפשר להבין. כנראה שאין דרך אחרת.
יום ד', 10.5, יס דוקו
"ילדי הירח"
מה היה לנו: הקו הירוק הוא גם עניין של רייטינג. צופה ממוצע נחשף יותר לחייהם של תושבי פנים הקו הירוק מאשר לאלה של אנשי ההתנחלויות. לא בטוח ש"ילדי הירח", המספר על ההתנחלות איתמר, יסייע להתנחלות בלבבות העם, אבל לפחות מדובר בהתחלה. זה היה אקורד הסיום של מחלקת התעודה המעולה בערוץ הראשון.
שניות אחדות אחרי שהחרב הונפה בגסות על מהדורת "מבט", הערוץ הראשון שוב הציג את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב: סרטי תעודה. המחלקה שהייתה חוד החנית של השידור הציבורי בשנים האחרונות ניפקה עוד יצירה שכנראה לא תזכו לצפות בה בשום מקום אחר. היא הפיקה אומנם סרטים טובים יותר מ"ילדי הירח", אבל הפעם מדובר בהישג מסוג אחר: ראשוניות באקורד הסיום. עבודה עד הרגע האחרון.
לא ראינו יותר מדי סרטים נוסח "ילדי הירח" בערוצי הטלוויזיה שלנו. צופה ישראלי ממוצע נחשף לכמות של ידע על עולמם של ילדי קריית מלאכי, וגם על אלה מצפון תל אביב. סביר להניח שעל הנעשה בשביליה המאובקים של ההתנחלות איתמר הוא יודע הרבה פחות.
אולי זה המשכו של תהליך טבעי, שבו גם יישובי הגדה המערבית - גם אם הוויכוח המדיני בעניינם סוער - מחלחלים לתודעה התקשורתית כזכאים שווים לחשיפה. ואולי זה האקלים התקשורתי של ימי טרום התאגיד, שבו חשב מי שחשב שלא יזיק לקרוץ לעבר רחוב בלפור, שהנה, גם בלבבנו יש חדר ימני. לא יודע, לא שאלתי. אבל בלי לתהות, או לפחות לציין את עצם ועיתוי השידור - אי אפשר.
באופן מסורתי נוח לחבוט בתקשורת החילונית השמאלנית, שעשרות שנים לא יצאה לברר מה מתרחש בשבילים של איתמר. אני יכול להעיד בנקיטת חפץ כי במשך עשרות שנים לא נתקלתי ולו פעם בודדת בקומיסר שציווה עלי, ביקש או רמז "סקר ברוך את הסבל הפלסטיני ועל המתנחלים צפצף". תנו לעיתונאי סיפור טוב, והוא ימכור בעבורו את דודתו האהובה. הוא ידפיס אותו, ישדר אותו, בין שגיבוריו חובשי כאפייה ובין שהם חובשי כיפה.
הדיון הזה, בין "שמאל" ל"ימין", על כל בניו ונגזרותיו וספיחיו, כבר נכנס לגיל העמידה. 50 שנה מתווכחים בו בני ישראל. צורחים מושגים ישנים, משומשים, ממילא איש לא מאזין לרעהו, איש לא משנה את דעתו. אז בואו, למשך שתיים–שלוש פסקאות, נשחק בנדמה לי. בואו נאמר ש"השמאל" אשם, שלאורך כל הזמן בלם ברשעות את תיעוד ושידור עיצבונו של "הימין". שגופי השידור השמאלניים העדיפו לשדר את החיים בזבל של ערביי חברון שסגרו להם רחובות שלמים ובאסטות, ולא את עם ישראל שדונם אחר דונם, עץ זית אחר עץ זית, שב לארצו.
גם במצב עניינים כזה לא בטוח ש"ילדי הירח" הוא הטנק המתאים לכיבוש התקשורת. הסרט שאמור לתאר את המאבק הקיומי היומיומי של היישוב דרך עיניהם המודאגות של הילדים כמעט לא מתאר דבר. הוא מראה ילדים מאושרים, אוהבים את סביבתם, גדלים ומתבגרים ללא תסביכים. פה ושם באים חלומות רעים, אבל לאיזה ילד לא בא פה ושם איזה חלום רע?
אם יוצרי הסרט מבקשים שיאהבו אותם, עליהם לחשוב בפולנית. להתקרבן. סיפורי סיפוק יומיומי לא יועילו להם. כאלה יש גם בפתח תקווה. גם השימוש בבלוף שקוף לא מועיל למטרה. טענת המתנחלים שלפיה אם לא הם היו שם, לא היה ביטחון בתוך הארץ, נתונה לפחות לוויכוח, וגם אינה גדושה במנות הגונות של כנות. מי שהלך להתגורר באיתמר, יצהר ותפוח, לא על ביטחון דיזנגוף חשב. היו לו בראש חלומות על גאולה.
יצא ליוצרי "ילדי הירח" סרט לא ממוקד. זה לא נורא. זה קורה. אם מטרתם להתנחל בלבבות, כמו שכבשו בסערה את הצבא, שייצרו עוד ועוד סרטים. בסוף ייצא להם טוב. ואחר כך שימשיכו את המהפכה, נגיד גם בתיאטרון. שיעשו אותו טוב, מתוחכם. יבואו השמאלנים לראות אותו. הנה, אני, האויב, איש תקשורת חילוני, מעניק להם עצות טובות.
יום ג', 9.5, הערוץ הראשון