מה יש לנו: האולפנים נוצצים, התקלות זניחות, "כאן" כאן. סוף־סוף כאן. אבל הכתבים צעירים מדי, ולוח השידורים לא מביא בשורה חדשה. וראש הממשלה עוד לא התחיל לממש את חזונו. עוד יהיה שמח. כמעט בלתי אפשרי - ובוודאי לא הוגן - לגבש מסקנות על ימי השידור הראשונים של תאגיד השידור החדש, "כאן". הדברים עוד ילובנו, ישתנו, ישופצו, הרייטינג יימדד, ואז תישאל בכל הכוח השאלה העקרונית: זה שווה 700 מיליון שקל לשנה מכספי ציבור או לא?
יש רצון. יש רעננות. אולפני השידור נוצצים. הריהוט מעוצב. הגרפיקה חדשה. התקלות זניחות. לוח השידורים עבר צחצוח וגילוח. המגישים והעיתונאים צעירים, לפעמים במידה מרגיזה.
דוד ויצטום ועמנואל הלפרין שהתגלגלו השבוע לאחד האולפנים כמרואיינים נראו כדינוזאורים מבוהלים שגורשו מפארק היורה המודרני המנוהל ומופעל עתה בידי חבורת גל"צניקים צעירה. אנחנו זקוקים גם לוויצטומים והלפרינים למיניהם, לשיבת הבינה המקלישה, לידיעה המרגיעה שהם נמצאים שם כבר עשרות שנים כדי לבאר את העולם למעננו. אם צריך להגר מפריז, או להיכנס למרחב המוגן בעוטף עזה, הם כבר יודיעו לנו. בלי רוני דניאל, למשל, אני לא מאמין לטלוויזיה בימים של מתיחות ביטחונית.
לוח השידורים לא נושא עמו, לפחות בינתיים, בשורה חדשה. שלוש רצועות השידור הראשונות זהות פחות או יותר לאלה שבערוצים האחרים ולא יגרמו לצופה לשנות הרגלי צפייה. באיזה רגע מפוהק ניתרתי לערוץ 10, שם המתין לי ירון לונדון. אני לא מאוהב בלונדון כמו שהוא מאוהב בעצמו, אבל איפה הוא ואיפה "כאן". הנוכחות הענקית שלו הגולשת מהמסך. מחסן הידע. הסקרנות הרעבה והאינסופית. העיניים הנדלקות בנצנוץ כאשר המרואיין פותח בפניו חלון לעולם שלא הכיר לפני כן. אי אפשר להילחם בירון לונדון עם הדחקות של ענת קורול.
מי שיכול להפוך לעוגן הראשון שמטיל הערוץ הוא גיא רולניק. הצופה הישראלי הממוצע זועם. הוא מרגיש דפוק, מקופח, נושא על גבו להקות מושחתים ופרזיטים - ורולניק דובר מצוין של שכבת הקהל הזו. השאלה היא אם יש לו מספיק תחמושת כדי לקיים פינה קבועה. חלק מהתשובה הלא מעודדת ניתן כבר השבוע, כאשר כבר בהופעתו הראשונה חזר רולניק על חומרים (משובחים) ששודרו כבר בסדרה "מגש הכסף". ורולניק, יש לזכור, לא חי בארץ בתקופה הזו. עוד נראה אם יש ל"כאן" מספיק רולניק או שמדובר בהבלחה.
לא ראיתי ספורט בלוח השידורים. זכויות שידור הפכו לעסק יקר, אבל אפשר לעשות מגזין, אפילו יומי, בלי לפשוט רגל. יש קהל שלא משתגע על הצרחות בערוץ הספורט, ואפשר לקנות את לבו בגישה שקולה ואינטליגנטית. ובספורט הרי תמיד קורה משהו. פלייאוף הכדורסל הישראלי, האמריקאי, הכרעות באירופה, מכבי תל אביב מפטרת מאמן, עונת המלפפונים בכניסה, הפועל תל אביב בלאומית ובמשרדי חקירות. תמיד יש כמה אחוזים בקצה הלילה שיקנו ספורט.
אז לאן זה הולך? זה הולך ל–700 מיליון שקל. אם ייתנו לאנשים לעבוד ולא יבלבלו להם יותר מדי את המוח, הם יתקנו תוך כדי תנועה את מה שצריך לתקן ויגיעו למספר הלא גדול של אחוזי הצפייה שבטוח נמצא בציבור וסולד מחומרי הערוצים המסחריים. ואם ראש הממשלה יתעקש על חזונו, לשגר למסך את ההידרה הדו–ראשית, עוד ניהנה פה כפל כפליים. אולי לא מאיכות השידורים, אבל מי יודע, אולי נראה את דוד ביטן מתקוטט עם גאולה אבן בשידור חי. וזה, צופים נכבדים, שווה 700 מיליון שקל ועוד איך.
"אולפן שישי", ערוץ 2
מה היה לנו: נניח שהכתבה על הבליינים בבוקרשט הייתה מפוברקת, על מה בדיוק הזעזוע הגדול? אנחנו פוגשים ישראלים כאלה בכבישים, בתורים, בלובי המלון. ברחבי העולם כבר לא מוכנים לארח ישראלים. הכתב מדאיג אתכם? הישראלי מפחיד פי כמה.
נסכים, רק לטובת קידום הוויכוח, כי הכתבה על הצעירים הישראלים שנסעו לרומניה למסיבת רווקים הייתה מפוברקת. הם בכלל הזמינו את הלימוזינה, והצעירה שבתוכה הייתה שחקנית מתורגלת היטב שדקלמה טקסטים מוכנים מראש. הישראלים האלה, לשם הדיון, היו בכלל תיירים תמימים שהוכרחו תחת איומי אקדח להשמיע את הביטויים המזלזלים כלפי נשים. גם אם כל זה נכון, על מה יצא הקצף? על מה קמה המהומה הגדולה?
אז נעשתה - נגיד - נבלה עיתונאית כלפי חמישה חפים מפשע. אבל האם הכתב - נגיד - המציא דבר מה שאנחנו לא יודעים על קיומו? אנחנו לא נתקלים בישראלים בכבישים, בתורים, בלובי המלון שבו אנו מתאכסנים? במנגל שהם עושים במרפסת המלון? בחורבן שהם משאירים בריזורטים ברחבי העולם ושבגללו כבר לא מוכנים לארח ישראלים בכלל? האם נשארה איזו פינה בעולם, מרומניה עד בנגקוק, שהישראלי לא הביא אליה את המטען האישי הנהדר שלו?
הישראלי הזה מפחיד אותי לא פחות מהאיראנים, ככה שלא נורא אם קצת פברקו עליו כתבה. רק אל תשכחו שהמפלצת הזו הולכת וגדלה בינינו.
"אני, יוסיין בולט", יס דוקו,יום חמישי, 25.5
מה יהיה לנו: הוא רוקד על המסלול, עושה פוזות לקהל ולמצלמות, אבל רחוק מהקהל האיש המהיר בעולם הוא טיפוס נשמה, שאוהב לצבוע את גופו ולרקוד בקצב הרגאיי בפסטיבלים בג'מייקה. אחלה סרט על אחלה בנאדם.
לך תשווה מי היה גדול יותר: יוסיין בולט או מייקל ג'ורדן. לך תשווה בין עגבנייה לתפוח. יוסיין בולט, זה בטוח, היה נחמד יותר. קשה, אגב, לומר "היה", כי בולט פרש מתחרויות אולימפיות רק בשנה שעברה, אז יוסכם כאן שכאשר נאמרת המילה "היה", מושא המילה עדיין רץ בינינו ולא נשלח לעולם שכולו טוב.
על המסלול, לעיני האלפים והתקשורת, בולט עשה את כל ההצגה. עם הריקודים על המקום והכריעה על ברך אחת והיד והאצבע שמונפות לשמיים. ב"אני, יוסיין בולט" הוא פשוט יוסיין בולט. האיש הנחמד מג'מייקה. רוקד במועדונים, נצבע בצבעים, מתפרק תחת נטל האימונים. בעצם זה סרט בנופי ג'מייקה, בקצב הרגאיי, שמתמקד במקומי נחמד.
מייקל ג'ורדן לא עשה סרט כזה. הוא הכניס לא פעם מצלמות לביתו, אבל מעולם לא הצטייר כטיפוס "חמוד". לא כמו בולט. ג'ורדן התפרק בגולף, בהימורים בסכומים גבוהים. מאמנו פיל ג'קסון היה צריך להילחם באינדיבידואליות העצומה שלו כדי לרתום אותו לעגלה הקבוצתית. אבל אם אני צריך לבחור להיכל תהילה פרטי שלי ספורטאי מועדף בין בולט לג'ורדן, כפי שהשאלה עולה בסרט, אני הולך על ג'ורדן. יותר מפלה, יותר מגרצקי (הוקי קרח לא לגמרי מדבר ללבנטיני), וגם יותר מבולט. ג'ורדן היה טורף אנושי בין בני אדם. בולט הוא בסך הכל אחלה בחור באחלה סרט.