הדו קרב בין טניטה ומנגיסטו היה משעשע למדי. טניטה הפכה את הסיפור לאובר דרמטי כאשר בעצם בכתה על תבוסתה, אבל העמידה פנים כאילו היא מתרגשת מניצחונו של יריבה ומאחלת לו שכאשר יחזור לשבט, לכולם "יתעקמו הפנים". בטור קודם טענתי שאין חברויות אמיתיות במשחק הזה וכנראה לא טעיתי. להזכירכם שבאותו ערב גורלי כאשר מנגיסטו הודח, היא מילמלה: "אני הייתי צריכה ללכת, לא הוא".
אמנם האמנתי לה אז שהיא הרגישה לא בנוח אחרי שנתן לה את שרשרת החסינות שלו ובעצם גרם להדחתו במו ידיו, אבל לא ראיתי אמש שהיא מתכוונת לעשות את אותה ג'סטה של הקרבה למענו. הייתי מצפה, אחרי כל ההתייפיפות ורגשות החרטה שלה, שהפעם היא מראש תוותר על הדו קרב כדי שהוא יישאר על האי. אולם זה לא עובד כך ואדם לאדם זאב כאשר מדובר בהפסד או ניצחון, וכל ההצהרות ההירואיות על ברית דמים לא מחזיקות מים. הצהרות לחוד ומעשים לחוד. ולכן, כאשר יוסי ציפה אמש שמיכל תקיים את הבטחתה ותתמוך בו ובבר, והתייחס להבטחה הזו כאילו הייתה חותמת גומי, זאת היתממות לשמה. או שפשוט נגמרו לו כל הטיעונים ההגיוניים והוא נאחז בטיעון לא מציאותי או קונקרטי.
