ערסים, פרחות, טרנסיות וגם אייל גולן: הבמאי שלא מפחד מכלום

אורי סלעי, 42, במאי ויוצר, מתגורר בתל אביב עם בן זוגו. סלעי יצר עם ניסן שור את הסדרה התיעודית "רוקדים עם דמעות בעיניים", הוא במאי הסרט "ח"י שיחות עם ערסים" בטרילוגיית "ערסים ופרחות" שערך רון כחלילי ומיוצרי הסדרה "אמא'ז ואבא'ז". בעברו היה מבקר מוזיקה וכתב ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב", הקים וניהל את הערוץ HOT בידור ישראלי והיה העורך הראשי של ערוץ 24. בשנים האחרונות מפיק ועורך תוכניות ב"קשת", ובהן ארבע העונות של תוכנית הריאליטי "אייל גולן קורא לך". בחודש שעבר עלתה בערוץ 8 סדרת הדוקו־ריאליטי החדשה בבימויו – “שיחת בנות”.

האם היום, לאור גילך וניסיונך, ישנן עבודות מוקדמות שלך שהייתי שב אליהן ומשנה אותן - מוסיף, מסיר, גונז אולי?
"לא הייתי משנה ובטח לא גונז. יש משהו מביך הרבה פעמים בלהסתכל על עצמך של פעם. אבל זה חלק מהדרך, וגם המביך יכול להוות מעניין ומרגש. בקיצור, לא הייתי נוגע. כל דבר בזמנו”.

יש דברים שאתה מתגעגע אליהם?
"לא, ממש לא מתגעגע, וגם מנסה להתרחק מאורגיות של געגועים ונוסטלגיה. יש לי אלרגיה מההתמכרות לנוסטלגיה של כולם. לכו קדימה, לא אחורה. היום יש בי יותר קור רוח באישיות, שבא עם ההתבגרות. בנוסף לשאר הדברים שלא באמת משתנים. בשלב מסוים אתה מבין שאתה מי שאתה וזה מה יש".

זה בטח מה שנקרא התבגרות. אתה יכול לתת דוגמאות מיצירות שלך שבהן אתה רואה את ההתבגרות הזו?
"בסרט הקודם שלי – ״ח"י שיחות עם ערסים״ – בחרתי לראיין את כולם על אותו ספסל. יכולתי ללכת עם זה לשוק, ועם ההוא הביתה, אבל חשבתי שיהיה מעניין יותר להושיב אותם מאחורי רקע קבוע, סטטי, כדי לתת לדמויות מקום. פעם בטח הייתי רץ לצלם אותם בבתים שלהם או בעבודה, מהפחד להחמיץ עוד משהו מעניין. היה לי בסופו של דבר מספיק ביטחון לצלם אותם כפי שהם על רקע כמעט חסר משמעות כדי להוציא את המקסימום מהם. איפוק זה התבגרות".

יכול להיות שהאיפוק מביא עמו גם התייחסות פחות מציצנית ויותר עמוקה?
"אני לא חושב שהאיפוק מביא פחות מציצנות. יש ממד של הצצה בתוך הדוקו וזה בסדר. השאלה מה אתה עושה עם ההצצה לחיים של אחרים. האם אפשר לקחת את ההצצה הזו ולהפוך אותה לאיזושהי שאלה מסקרנת שאומרת משהו חדש על החיים של הצופים”.

היום את מקום האמירה תופס הליהוק, לא?
"הליהוק הוא האמירה. למשל, ב'שיחת בנות' משתתפות גם נשים טרנסיות ערביות. זה כמובן לא במקרה. דמות לא תופסת מקום סתם ככה. השאלה אם יש לה אג׳נדה, אם יש לה מה לומר".

האם ניסיתי להעביר מסר הרבה יותר רחב מאשר על קהילת הלהט"בים?
"כן, זה לא קשור ללהט״ב. זה קשור לבני אדם. ונשים טרנסיות הן, למרבה ההפתעה, כמו כולם, בני אדם שמורכבים מהרבה מאוד חלקים".

לא מאמין בציניות
סלעי מכיר נשים טרנסיות כבר לא מעט זמן, אולם מה שהוביל אותו למחשבות על יצירת סדרה בנושא הוא מפגש עם אחת מהן: סברין, שהגיעה כמתמודדת לעונה השנייה של "אייל גולן קורא לך". "היא הפילה אותי לגמרי", הוא מספר, "היא לא הגיעה לשלבים המתקדמים בתוכנית, אבל היה בה משהו שנכנס לי ללב. התחברנו והכרנו. מאז בכל שיחה שהיתה לי, או כל צעד שהתקדמתי בהיכרות עם עולמן של הנשים הטרנסיות, הבנתי שיש כאן סיפור שאני רוצה לספר".

האם כל אחד בינינו יכול לקום בוקר אחד ולרצות להיות מישהו אחר, ממין אחר?
"קשה לי לענות. אני יודע על עצמי שלא עבר לי אף פעם בראש להיות מישהו ממין אחר. אבל יש אנשים מכל המינים ומכל המגדרים שזה קורה להם. והאנשים האלה חווים קשיים עצומים. אני מקווה שככל שיראו אותם יותר ויקשיבו להם יותר אז אולי, בסופו של דבר, החברה גם תוכל יותר לקבל אותם".

האם העבודה הדוקומנטרית שומרת על היוצר שבך לא להישאב לראייה צינית־הפקתית של היומיום הטלוויזיוני?
"היומיום הטלוויזיוני מאוד מעניין ומאתגר והיצירה הדוקומנטרית היא עוד נדבך בו. זה לא דיכוטומי. בכלל, אני לא מאמין בציניות בתוך העשייה הטלוויזיונית – לא משנה באיזה ז׳אנר".

אפשר לקרוא לתוכנית כמו "אייל גולן קורא לך" יצירה? האם אפשר לעשות ריאליטי בלי ציניות?
"בטח שאפשר לקרוא לה יצירה. אני מאוד גאה בתוכנית הזאת, שמביאה אל המסך מוזיקה מזרחית כמו שלא מביאים בשום מקום אחר. זו תוכנית פוליטית וחברתית שנוגעת באופן בלתי אמצעי גם בצופים שלה וגם במשתתפים שלה. נסרין זכתה בעונה השנייה. זו ערבייה מוסלמית גאה שנבחרה על ידי אייל גולן ועדיין, חמש שנים אחרי, מיוצגת אצלו במשרד. אם היתה ציניות, זה לא היה קורה. אין ציניות, יש אמת כשעושים תוכנית כזו. אם עושים את זה בציניות לא שורדים".

נראה שבתעשיית הטלוויזיה והקולנוע האכזריים מבחינת תקציבים ומשאבים אתה חייב לעטות אינסוף שכבות הגנה ומסיכות.
"החיים עצמם מאוד מאתגרים ובהרבה אזורים צריך לעטות מסיכות כדי לא להיפגע. את מאוד צודקת שמבחינת תקציבים ומשאבים יש הרבה שכבות הגנה שאתה צריך להצטייד בהן לפני שיוצאים לדרך. תעשיית הטלוויזיה הישראלית מאוד יצירתית ומאוד מקצועית, אבל חסר כסף, וזה ילך ויחמיר. יש יותר מדי רעיונות ושאיפות ותכניות ואנשים מוכשרים, יחסית לשוק לא מספיק גדול. בהקשר הזה מה שקרה עם חו״ל בשנים האחרונות (מכירת הפורמטים הישראליים – ר"ז) מאוד מעודד, כי תכלס יש כאן סיכוי לעשות הכל, או לפחות לחלום".

פעם די היית בליין ברנז'אי – ומה היום?
"אני עובד בתחום הזה כבר מספיק שנים, אז אני מכיר המון אנשים, שזה בגדול מאוד כיף. אבל מן הסתם לא מעניין אותי להסתובב בכל מקום, וגם אין לי זמן. היום אני בעיקר עובד ואם לא, אני אוהב להיות בבית. בואי נגיד שאף פעם לא הייתי נסיך ההשקות של העיר".

ילדים מול פוליטיקה
סלעי היה בין הראשונים שיצאו מהארון והודיעו בגאון על נטייתם המינית. לפני כשבועיים הוא מצא את עצמו מול קריית הממשלה בתל אביב, מפגין עם חבריו הלהט"בים נגד החלטת האימוץ המפלה, שאינה מתירה לזוגות חד מיניים לאמץ ילד. מאוד התרגשתי שם מהנאום של דנה אינטרנשיונל, לפני שהיא שרה התקווה", הוא מספר, "היא אמרה - 'צאו מהארון, כי רק אם נהיה רבים יהיה לנו כוח לשנות משהו בפוליטיקה'. זו גישה מעניינת. מה יש להגיד על החוק הזה? חבל ועצוב שזה ככה. מונעים מילדים יתומים בתים חמים רק בגלל פוליטיקה ודעות חשוכות. חבל".

מותו טרם עת של אמיר פרישר גוטמן- מה זה עשה לך אישית כאדם וכיוצר?
"הכרתי ואהבתי את אמיר. ראיינתי אותו לפני כמה חודשים לקשת, והיתה מין שיחה רוחנית כזאת, על העבודה ועל העזרה שהוא מציע לאנשים. אמיר העניק בשנה האחרונה לחייו השראה להרבה אנשים, וגם היה שותף פעיל וקולני במאבקים של הקהילה. זה מעורר הרבה הערכה שבנאדם במצב כזה, שעדיין לא השתקם מכל מה שקרה לו, עסוק בלעזור לאחרים".

יש מצב שתשב ותכתוב או שתיצור סדרה מתוסרטת?
"כן, כבר כמה שנים שאני בתוך פרויקט של יצירה מתוסרטת. מקווה שזה יקרה ויראה אור על המסך השנה. זה פרויקט טלויזיוני מוזיקלי שאני מפתח עבור קשת, אבל נחכה עוד קצת שמשהו באמת יקרה ואז נדבר על זה".