לא למדתי אמנות, אין לי בקורות החיים אלפי מוזיאונים כדי לבסס טעם ודעה מוצקים, אבל בעניין אנדי וורהול, גם אם תבשרו לי שקם לתחייה וברגע זה ממש הוא בחדר השני, עובד על תמונת פופ–ארט של עמיר פרץ, לא אטריח את עצמי מהכורסה כדי לצפות בפלא.
אפרופו כורסה, "קופסת ברילו" בפני עצמו אינו סרט שמדביק את הצופה למושבו. הוא מספר על הוריה של יוצרת הסרט ואהבתם לאמנות, וכיצד, אבוי, נפרדו, ולא יותר מדי על וורהול ועל קופסת ברילו - ארגז קטן המכיל אריזות סבונים לרחצת כלים, אם הבנתי נכון. בסך הכל סלט לא לגמרי מעניין, די חסר מיקוד, לגמרי לא מצדיק סרט דוקו.
לקח אחד מרתק בכל זאת נלמד מ"קופסת ברילו": עד כמה משתייך הסחר ביצירות אמנות לעולם של חנטריש. ערכה של קופסת ברילו המקורית שאותה רכשו הוריה של היוצרת ב־1,000 דולר מזנק במשך השנים לא בעקבות ההכרה בחשיבותו של היוצר וורהול, אלא בשל העובדה כי אספן אמנות נחשב רכש אותה. תג המחיר מגיע ל־3 מיליון דולר. חוזר שנית, לאלה שלא הספיקו בקריאה הראשונה: 3 מיליון דולר לארגז מצ'וקמק.
ועכשיו אני נאלץ לסיים את האייטם בזריזות ולרוץ לחדר פחי הזבל לפני שתגיע משאית הפינוי של העירייה. ראיתי שם פחית ריקה של מלפפונים חמוצים. אולי יקנה אותה ממני בכמה מיליונים איזה מוישה גרויס, אספן ידוע, ואני אהיה מסודר בחיים.
שבת, 12.8, הוט VOD