ביום חמישי בערב עלתה תוכנית הבכורה "מדינת הגמדים" והציגה סאטירת בובות פוליטית על כל ענייני היום והאקטואליה. קשה להימנע מהפעם האחרונה שראינו בדיוק את זה על המסך. "החרצופים'' של ערוץ 2, שעלו בשנות התשעים, הצליחו לייצר מהומה בזמנו, והתוכנית נחשבה להצלחה ועוררה גלים תקשורתיים. התוכנית שעלתה עכשיו, ספק אם תשאיר את אותו חותם. ולא בגלל שהיא לא מבוצעת טוב. היא מבוצעת היטב. הזמנים פשוט השתנו. והיום, צריך להוסיף משהו באמת חדש לפורמט הבובות הישן, כדי לגרום לו לרגש כמו אז, או בכלל.
העונה הראשונה של החרצופים עלתה ב 1996. אז, כשתקפו במערכוני התוכנית את ביבי ושרה עם בובות החרצופים שלהן, זה היה חדש, וזה היה כואב. כמובן שכל שאר גלריית הפוליטיקאים כיכבה בתוכנית. אבל אפקט הראשוניות עבד לטובתם. כיום, או שאנשים כבר לא יכולים להתרגש כאילו שאנחנו בשנות התשעים, או שהתקשורת ושלל תוכניות הסאטירה מאז, לעגו לביבי ושרה אינספור פעמים. המטרה כבר מוכרת עד לעייפה. ביבי פתח את ''מדינת היהודים'' וגם סיים אותו, במערכון הרומז לסצנה המפורסמת של צ'רלי צ'פלין וכדור הגלובוס הפורח שלו (זו הייתה ביקורת של צ'פלין על תסביך הגדלות והשאיפות הטוטליטריות של היטלר בזמנו, והרמזים לקווי האופי של ראש הממשלה ברורים).
אבל צריך לעצור לרגע ולהבין, למה זה כבר לא מרגש כמו פעם. קודם כל, כאשר מדובר בבובות, היכולת הוויזואלית פחות או יותר מוגבלת. למרות שניכר שבהפקה מתחו את הגבולות עד כמה שאפשר, למשל בתפאורה המגוונת למערכונים. מה שבטוח, כשבובות הן המרכז ואפילו כשמדובר באנימציית בובות ממוחשבת, חייבים איכות טקסטואלית של מערכונים משובחים כדי להכניס חיים בתוך הדבר המדבר הזה.
ואכן, למרות הבדלים מסוימים בין מערכונים שונים, הרמה הכללית של הכתיבה במדינת הגמדים טובה. המערכונים שנונים ובהחלט נשכניים. בפרק הראשון מורגש שנעשה מאמץ גדול לבקר את השמאל הפוליטי, למרות שהוא באופוזיציה, וחלק ניכר מהזמן זה מה שהיה. לדוגמה: מערכון משולש עם זהבה גלאון, שלי יחימוביץ ויונית לוי. שלושתן מדברות על הייצוג של "מגזרים" כאלו ואחרים אצלן במפלגה או בתקשורת. אגב תקשורת, יונית לוי מככבת במערכון משלה.
גם מערכון של יונית עם אחמד טיבי ישנו. בסך הכל, ייתכן ורצו להוכיח בתוכנית הזו שאי אפשר להאשים את הסאטירה שלהם בהטיה שמאלנית. ובזה אולי הצליחו.
אחד מהמערכונים המוצלחים ביותר לדעתי, הוא כזה שנשתל בהמשכים לאורך כל התוכנית, על אהוד ברק בתור מנטור המצלם את עצמו, מלמד את הצופים. אהוד ברק המלמד איך להשקות את עציץ הגרניום, אהוד ברק המלמד כיצד להכין נס קפה, ו"שלום לכם. אני אהוד, והיום אני אלמד אתכם איך לחמם שניצל תירס". כן, זה מצחיק. הרמטכ"ל וראש הממשלה לשעבר, למד לאחרונה לצלם את עצמו ולהעלות סרטונים לרשת. מדינת הגמדים לקחו אותו למקום חדש לגמרי. התוצאה אירונית ומצחיקה. אולי יש אפילו דינוזאורים שזוכרים את "הטבח השוודי" מהימים הרחוקים של תוכנית החבובות האגדית. מערכוני אהוד ברק יכולים להיחשב פה כגרסה מחודשת ומוצלחת למערכונים ההם.
בפרק השני, מתחילה להסתמן בעיה בדבר החשוב ביותר. פער גדול מאוד בין איכות המערכונים השונים. כפי שאפשר לצפות הפרק השני נפתח שוב עם ראש הממשלה, והפעם בהתייחסות לנאום החמוצים שלו. הפואנטה הייתה שטוחה עד כמעט לא מורגשת. כך גם במערכוני פבלו רוזנברג הדרום אמריקאי שמשאירים טעם חלבי בפה.
מצד שני, מי ששורד דקות ארוכות של שעמום בנאלי ובדיחות שלא מתרוממות , אולי הצליח להגיע לנקודת שיא ופנינה ממש עם המערכון של אייל גולן ואביב גפן. במערכון גולן מוצא עצמו קשור במרתף כשהוא נאלץ להאזין בעל כורחו לבוב דילן, ופתאום מסתובב אליו אביב גפן מכיסא השופט של דה וייס.
אביב מאשים את גולן בנאום תוכחה פאתטי על אובדן הקריירה שלו (ברמז די עבה לחילופי האליטות המוסיקליים) ולאחר מכן, בתפנית קומית בעלילה אייל משתחרר מהחבלים והופך ל"כוכב על" שהולך להציל את המוזיקה המזרחית!. המערכון מסתיים כשגיבור העל החדש שלנו יוצא למשימה וקופץ מרב קומות אל .. הפוט-מוביל, וכאן זה נקטע ומודיעין לנו שהמשך יבוא, כנראה בפרק הבא. זה מערכון מבריק שעוסק בחילופי דורות וגיבורים, והופך את כולם בעצם לדמויות אנושיות מובסות. הביצוע נהדר ושנון. זה היה מערכון שממריא, ושם בכיס הקטן את כל מה שלפניו ואחריו. כדאי לראות את ההמשך שלו.
בסיכומו של דבר, מדינת הגמדים בכללה לא מחדשת הרבה. למרות הכתיבה שמגיבה לכל מה שקורה בפוליטיקה ובתרבות, מה שמתקבלת היא תוכנית סאטירה צפויה ברובה, ללא אלמנט מקורי שיכול להפתיע את מי שראו תוכנית בובות אי פעם בעבר. אם היה אפשר לפתוח את הטלוויזיה על רגעי השיא, וישנם מערכונים משובחים, זה היה טוב. אבל בשביל להגיע אל הרגעים האלו צריך לשרוד דקות ארוכות ובנאליות הרבה יותר, וקשה להאמין שמישהו יסגור את השבוע שלו על משבצת השידור הזו.