בהמשך לקיטורים שלי מהטור הקודם, על עונה שאין בה שום חידושים מרעננים, תמיד אותם טקסטים, אותה טקסטורה ובעצם אותן משימות רק עם טוויסט קטן: במקום לרקוד את הקנקן בצרפת, בניו יורק של אמריקה הזוגות צריכים לעוף כמו פיטר פן. בכל עונה הם צריכים להפגין כישורים תיאטרליים ואמנותיים שרובם אינם ברוכים בהם. לראות את הזכרים לובשים שמלה של טינקרבל לקראת המופע, במקרה הטוב, יצחיק את הילדים מכיתה ב'.
ושוב, התעייפנו לשמוע את מורון שחר לזוג שהגיע אחרון לנקודת הסיום, כשהפעם היו אלה האקסים, אסף וג'סיקה, באותה שורה בדיוק: "מצטער, אבל המירוץ למיליון בשבילכם הסתיים".
בשביל שיהיה קצת יותר מעניין, רון שחר יכול היה לעשות מאמץ קל ולבחור בניסוח אחר שיפקח לנו לרגע קצר את העפעפיים המנומנמים, כמו החצוצרה שהחליטה פתאום לתקוע צליל בלתי צפוי באמצע קונצרט שהתנהל על מי מנוחות, והעירה את הקהל המשועמם מוזיקלית מתרדמתו.
שלא לדבר על משימות שונות ומשונות שאף פעם אני לא מבינה את הפואנטה שלהן, כמו להתחפש לפסל החירות ולהתחבר לזרוע של בן הזוג שלך, כדי לתפוס ביד אחת כדורי טניס. "אני לא מבין, מה הקשר לפסל החירות ובייסבול", שואל בתמימות בני הצעיר - אף פעם לא הסכמתי איתו יותר.
מה היה קורה, אילו היו משחקים "בייסבול" אמיתי, בועט ופראי? זה כמו לאכול במסעדה שמגישה מנות עם החיבורים הכי מוזרים של מרכיבי מזון, לצאת ממנה רעבים כי בקושי נגעת באוכל מרוב שהיה מיוחד ומקורי ולסיים את החוויה הקולינרית בארוחה נורמלית ופשוטה במסעדת בשרים עממית, לנגב בה פיתה עם חומוס, ולקנח בפרגיות על האש רכות ועסיסיות.
למרות זאת, בפרק ההדחה של אתמול, היה רגע מרטיט אחד כאשר אחד מהדוגמנים בעלי הבלורית חטף כדור ישר לשקית האשכים ונשכב על הרצפה, מקופל כולו כשהוא מתקשה לקום. אחרי שהצליח להתרומם ולחזור למשחק, ביד אחת הוא תפס כדורים, וביד השנייה הגן על "החבילה", מה שגרם לבני בן השמונה להתגלגל מצחוק. אחרי רגע בני התעשת, וכשראה אותי צוחקת, הוא לבש לפתע ארשת רצינית ובטון של: "רק גבר יבין", נזף בי: "זה ממש לא מצחיק אימא, את יודעת כמה שזה כואב לקבל שם מכה"?
עד לפני שבוע, היו אוולין וטוהר הפייבוריטים שלי. השבוע, תפסו את מקומם, הדוגמנים. הם זורמים, משעשעים, מסתלבטים והם חתיכים.