הזוגות נוחתים בקולומביה. "אבא שלי נולד בקולמביה וכשהגיע לארץ, הוא לא היה כמו הישראלים האחרים, הוא היה קולמביאני אמיתי, חתיך וסקסי" מספרת מור למור השנייה, ועל הדרך לא מהססת גם לעוף על עצמה: "אומרים שאני דומה לו". אז למה התכוונה מור שאבא שלה לא היה כמו הגבר הישראלי המצוי? איפה הזמנים שהגבר הישראלי היה נחשב בכל העולם לאייקון הזכריות האולטימטיבית כשהוא יושב על הטנק, מחזיק ברובה ובלוריתו מתנופפת לכל רוח?
שאגות שמחה מכול עבר וקפיצות באוויר. "וואו קולמביה. נוסעים לקולומביה. אתה קולט שנוסעים לקולומביה?" אפשר לחשוב שהם חלמו על קולומביה משחר ילדותם ועכשיו חוזרים אליה, כמו לשארם א-שייח'. כמובן שאם היו אומרים להם שנוסעים לכל מקום אחר שאפילו לא קיים על המפה, הם היו צוהלים באותה מידה. באותה הזדמנות אני שואלת את עצמי למה אף פעם לא לוקחים אותם למיקרונזיה הקטנה והבלתי מוכרת שתמיד תומכת בנו באו"ם?
תומכים בטראמפ
שוב אנחנו באחת ממדינות דרום אמריקה בהן הכול ירוק והבתים צבועים בצבעים שמחים, ובעלי חיים מזן נדיר מתקיימים בג'ונגלים המפארים את נופיה. שוב זוכים המקומיים לחיבוקים המיוזעים של הישראלים שאוהבים לגעת. אולי החביבות החמה והפתיחות של המטיילים הישראלים משפיעים לטובה על הטמפרמנט האינדיאני הספרדי, וזו הסיבה שבכמה מהארצות באזור האקזוטי הזה מוכנים לתמוך בהצהרתו של טראמפ על ירושלים, בניגוד לארצות אירופה הקרות והסנוביות.
מיהו "הבחור הטובעני"?
נטע ממשיכה להפתיע בכינויים ותארים שהיא ממציאה בנונשלנטיות קלילה ומשיכת כתף ומבט שאומר: לעזאזל הכול, באתי ליהנות, לא לסבול. לאחיה, שנופל פעם אחרי פעם לתוך המים המזוהמים בבריכה כי נטע לא מצליחה לכוון אותו על איזה עלה לקפוץ מבלי להירטב, היא אומרת: "מה לעשות שאתה בחור טובעני", ובכך פותרת את עצמה מכול אחריות. יותר מאוחר, עם אותו מבט של: מה נסגר איתך בן אדם, היא תשאל ברצינות תהומית את אחיה במשימת האופניים באוויר: "נראה לך שהם ירצו שתזרוק תרנגולת אמיתית ללול מגובה כזה?"
גם דניאל לא טומן ידו בצלחת וממציא לנו ביטויים לשפה העברית המתחדשת: "הבא לפרססך, השכם לפרססו", כאשר הוא עומד בלוח העצירה וצריך להחליט למי מהזוגות לעשות פרסה. דניאל ואליהו רותחים מזעם שזוגות אחרים העזו לשים את השמות שלהם על לוח העצירה במקסיקו, כאילו הפריבילגיה הזאת שייכת רק להם.
התככים צפים על פני השטח
משום מה, דניאל, שלא סובל את רגב הוד והלן, מצהיר בקול שהוא שואף לראות אותם נבעטים מחוץ למשחק. הצהרה זו נאמרת דווקא כאשר הזמר מתחיל להתחבב עליי. רגב אמיתי ואותנטי. שלא כמו טוהר שמשדר: אני הכי טוב והכי מוצלח ואין מצב שלא אגיע ראשון, רגב לא מתבייש להודות בחולשותיו וכמעט מתנצל בפני הלן: "מה את רוצה ממני? כשלא טוב לי, רואים עליי".
הוא גם לא מתבייש להודות שהוא משותק מפחד כאשר הוא נמצא תלוי על אופניים בין שמיים וארץ, עד כדי כך שהוא אפילו לא שומע את הלן צועקת לעברו שיענה לה. החיקויים של אמא שלו משעשעים וקולו הערב שמזכיר לנו את הצליל בעל הניחוח התימני, כמו של כל הזמרים ממוצא זה שניחנו בכשרון המוזיקלי המיוחד, מנעים את זמננו גם ברגעי ייאוש כאשר המשימה נראית בלתי אפשרית. את השיר הישן והיפה "על המחנה נדלק ירח", מסלסל רגב בגרונו, אחרי שנפל למים שוב ושוב, ומתעלם ממבטה הקשוח של הלן, הצבוע בשחור עמוק ומסתורי.