"חרבת חזעה": גלגולו של הסרט שהסעיר את ישראל

בשנת 1978 הוקרן בטלוויזיה הישראלית הסרט "חרבת חזעה" שביים רם לוי. את התסריט כתבה דניאלה כרמי על פי סיפור של יזהר. היא פישטה את הסיפור ושינתה אותו, בעיקר את לשונו של יזהר. לוי הגיש את התסריט לאישור מנכ"ל רשות השידור, יצחק לבני, וזה נתן את הסכמתו ללא הערות. לא רק הוא, כל היררכיית הניהול נתנה את הסכמתה, כולל ארנון צוקרמן, מנהל הטלוויזיה, שאחיו נהרג במלחמת תש"ח.

לאורך כל הפקת הסרט, סיפר לוי, שמרו על פרופיל נמוך. הפקת הסרט החלה לפני המהפך והסתיימה אחריו. יצחק לבני, שכיהן בתפקיד בשנים 1974־1979, התחיל את כהונתו בשלהי תקופת גולדה (שמעון פרס, שכיהן אז זמן קצר כשר ההסברה, מינה אותו לתפקיד), והמשיך בתקופת בגין. הנה תמצית הדברים שסיפר לי בשיחה מ־25.8.15:  הפרוצדורה הייתה שאם יש מקרים מיוחדים, המנכ"ל קורא את הטקסט מראש. לבני כאמור קרא ואישר. התסריט חזר לרם לוי, והוא הפיק וביים את הסרט.




הסרט נועד לשידור ב־6 בפברואר 78', והדבר נודע לאידוב כהן, חבר כנסת לשעבר מטעם המפלגה הפרוגרסיבית, שפנה כנראה לנציג המפד"ל בוועד המנהל, מיכה ינון. ינון פנה ליושב ראש הכנסת, יצחק שמיר, וזה מצדו פנה ליושב ראש רשות השידור בבקשה לדחות את השידור. בעקבות זאת כינס שר החינוך דאז זבולון המר ישיבה של הנהלת רשות השידור. התקיים דיון שבו לבני ולוי שטחו את דבריהם. לבני הודיע שההחלטה שלו שרירה וקיימת והסרט ישודר. המליאה - נציגי ימין ושמאל - נתנה לו גיבוי במטרה לשמור על חופש רשות השידור. השר הודיע שהוא דוחה את הקרנת הסרט עד לאחר דיוני ועדת החינוך של הכנסת בו. ועדת החינוך של הכנסת, ידלין בראשה, התכנסה לדיוני חירום. המר ניסה לשכנע, אם כי החוק אומר שהשר אינו יכול לתת הוראות למנכ"ל. בשיחה פרטית שאל לבני את שר החינוך למה הוא פוסל את הסרט, בשעה שהסיפור הוא חלק מתוכנית הלימודים. תשובתו של המר הייתה: יש הבדל בין טקסט כתוב לטקסט מוצג...

העיתונות געשה ורעשה, נערכו משאלי קוראים ומשאלי סופרים, נשלחו מכתבים ומברקים, הוחתמו פטיציות, עורך הדין אמנון זכרוני עתר בבהילות לבית המשפט, ועובדי רשות השידור החשיכו את המסכים בשעה שבה הסרט היה אמור להיות משודר, במחאה על אי־שידורו. למוחרת החליט בית המשפט כי הסרט ישודר בכל זאת. המר נאלץ להסכים, אך דרש כי מיד בעקבותיו יתנהל דיון באולפן שבו יוצגו גם עמדות המתנגדים.

שבוע לפני מועד ההקרנה התערב גם יזהר עצמו בוויכוח: “מדינה שרשות הפוליטיקה אינה נגמרת בה על סף חירות היצירה - פונה לעבר עיוות טעם קיומה ואיבוד איכותה".

“חרבת חזעה" הוקרן לבסוף ב־13.2.78, כחלק מהתוכנית "השעה השלישית" בהנחיית ירמיהו יובל. בימים הבאים נשמעו עשרות תגובות, אם לא מאות, רבות מהן זועמות, מכחישות ואף מאיימות. אף שיזהר לא היה מעורב בעשיית הסרט, הוא הוגדר בתגובות כעוכר ישראל, ואיתו חבריו וידידיו. הסופר חנוך ברטוב, ידידו הטוב של יזהר מימי אוגדת קלמן מגן ואילך, מספר במאמרו "מהנדסי הנפש" ב"מעריב" על טלפון זועם שהעיר אותו בשעת לילה מאוחרת: “אתם, יפי הנפש, השמאלנים, משרתי אש"ף, חסרי האמונה, הניהיליסטים... אתם!", אמר אלמוני, במבטא רווי צֵירֶה של ותיק, וניתק.

***

בגיליון יום שישי של "מעריב" מ־17.2.78 הופיעה רשימתו של גיל קיסרי, "הייתי קצין המבצעים שהוציא פקודת המבצע בחרבת חזאז". יהודה בארי (ברלינסקי) מקבל בה את האחריות לאותה פקודה לגרש את תושבי הכפר ולהרוס את בתיו. בתשובה לשאלתנו סיפר קיסרי כי ממרחק כ־40 שנה הוא זוכר רק במעומעם את הנסיבות שבהן ראיין את בארי, אך נראה שהיוזמה באה מצד בארי. בארי קרא את פרקי "חרבת חזעה" שהתפרסמו ב"מעריב" (לרגל הקרנת הסרט) בהמשכים, וזיהה את הפקודה ואת המקום.

“נדלק משהו בזיכרונו, בעיקר למקרא ציטוטים המופיעים בסיפור מתוך פקודת המבצע, שלפיה פעלו החיילים בחרבת חזעה". כיוון שהפקודה הייתה, באותה עת, בסיווג "סודי ביותר" ותפוצתה מוגבלת לאנשים מעטים בלבד, קשה להניח כי קיסרי היה יודע על קיומה ועל זהות מחברה מבלי שבארי עצמו היה פונה אליו ומספר לו על כך. גם מסיבה זו נזהר בארי ונמנע מלטעון ששמר בידיו עותק של הפקודה; ואומנם הניסוח בכתבה הוא "כיוון שהוא נתברך בזיכרון משובח ובסיוע רשימות אישיות שנהג לרשום בתקופות דרמטיות בחייו - הרי לא התקשה לשחזר את המאורעות ולגלות מה היה מקור ההשראה של הסופר ס. יזהר בכתיבת הסיפור השנוי במחלוקת". לדברי קיסרי, הצנזורה אישרה את הכתבה.

בארי, המתואר בכתבה כקבלן בניין הנמצא בעיצומו של תהליך פרישה לגמלאות, "נהנה להשקיף מדירתו המרווחת על נופו המקסים של מפרץ חיפה, ומקדיש את זמנו לכתיבה ולציור", מדווח על הפקודות שהוא עצמו נתן:

“את הפליטים יש להכריח לנוע דרומה, לעזה. את הבלתי מוכשרים לנוע רגלי - זקנים, נשים וטף - יש להעביר במכוניות, עד מאחורי קווינו בבית חנון; את החשודים יש לאסור ולשלחם לחקירת מודיעין; המשימה הינה פינוי פליטים וכו', ובמיוחד יש לשים לב למשכני מגורים בודדים ולעקבות המוכיחים את דרכי תנועת האויב או מקומות ריכוזו".

ובהמשך הכתבה נאמר:
"זהו נוסח הפקודות שהוציא קצין המבצעים יהודה בארי. הוראה להרוס את הכפרים - אכן ניתנה, מתוך שיקולים צבאיים טקטיים גרידא, אשר הוכתבו על ידי הנסיבות; אך יחד עם זאת הייתה בפקודות המבצע הקפדה על ריסונם של החיילים, לשם מניעת סטיות וחריגות בהתנהגותם".

בכתבה נזכר גם סעיף "שונות" המפורסם מן הפקודה:
"יהודה בארי נזכר במפורש כי פקודת המבצע שהוציא ב־25 בנובמבר 1948 לגבי סריקת חרבת חזאז ושאר הכפרים כללה סעיף יוצא דופן לגבי פקודות מבצע אלו - וזאת משום שהוא הקפיד למנוע חריגות. סעיף זה, תחת הכותרת 'שונות', הורה במפורש: 'את הפעולה יש לבצע בהחלטיות, בדייקנות ובמרץ, אבל יש לרסן כל סטייה בלתי רצויה מצד חיילינו'".

ב"חריגות" וב"סטייה" אין הכוונה להריסת כפרים וגירוש תושביהם - זאת הייתה הנורמה בפקודות הנ"ל - אלא להריגת חמור, גזילת גמל, הצעדת המגורשים בשלולית וכיוצא בזה.

בכתבה נאמר עוד: "המגמה של הנהגת היישוב היהודי אז הייתה דווקא להשפיע על תושבי היישובים הערביים להישאר במקומם, (...) במקרים מסוימים היו שיקולים למען השמדת הכפרים, כפי שאירע בגזרה שעליה חלש מטה מחוז השפלה". האם יש בניסוח זה משום הודאה של בארי שאת הפקודה להריסת הכפר הוציא על דעת עצמו? כך נאמר בהמשך הכתבה:

"ליהודה בארי אין כמעט ספק כי 'חרבת חזעה' היא אכן חרבת חזאז, או אחד הכפרים האחרים שנכללו באותו מבצע. אגב - הוא מציין - אין שום טעם לנסות לחפש היום את הכפרים הללו, שכן כעשרות כפרים ויישובים ערביים אחרים באותה סביבה, ובכל רחבי הארץ - שוב אין הם קיימים, וספק אם נותר מהם זכר".

גיל קיסרי סבור כי את הפקודה להרוס את הכפר נתן בארי על דעת עצמו, כפרשנות אישית של הפקודה שניתנה לו "לגרש פליטים".

***

בגיליון "מעריב" שלאחר ההקרנה פורסמה רשימתו המתלהמת של יוסף (טומי) לפיד נגד הסרט. לפיד לא טען בה שהדברים המסוימים הללו בחרבת חזעה לא אירעו, או שבפועל הם היו מוסריים מאלה שהסרט מתאר; הוא אף לא התייחס כלל לסיפור ולכותבו. על פי טענתו, הסרט הוא תעמולה נטו, תעמולה הרסנית העומדת עלינו לכלותנו:

"גם מעט הידידים וקומץ האוהדים שעוד נותרו לנו בעולם, למדו לדעת. אם נשאר עדיין ספק בלב אדם, בארץ או מחוצה לה, כי המפעל הציוני איננו מעשה חלוצי, אנושי, הרואי, אלא צירוף מסליד של ביזה ושל נישול; אם לא היה ברור עד עתה כי מלחמת העצמאות לא הייתה מאבק גבורה של קומץ מותקף שנלחם על חייו, אלא מזימה מסלידה שבוצעה בדם קר, באווירה משועשעת;

"אם יש עוד בקרבנו צעירים תמימים ותועים, החושבים כי ישראל היא מולדתם בזכות; אם יש עדיין שמיניסטים שלא כתבו לראש הממשלה על ידיים מגואלות בדם; אם יש עוד חיילים המדמים לעצמם כי הם נקראו אל דגל צודק; אם יש עדיין אזרחים שהספק על זכות קיומנו אינו מכרסם בלבם — הם הועמדו אמש על טעותם. הם נחשפו והוצגו במערומיהם. פרצופה האמיתי של המדינה הוקרן כמעט בכל בית ישראל. אילו בראש ההסברה של פת"ח ניצב גאון — לא יכול היה להמציא כדבר הזה. אילו את התעמולה הערבית ניהל גבלס — לא יכול היה להצליח יותר. אילו בטלוויזיה שלנו ישב גיס חמישי — לא יכול היה לעשות שירות טוב יותר לאויבי המדינה".

בלי להכחיש עובדה ספציפית כלשהי, לפיד קבע: "סרט זה משקר: לא כך נולדה המדינה ולא זו הייתה מלחמת העצמאות ולא כאלה היו לוחמיה". כך, בהכללה גורפת. אפילו ה"סטיות" של בארי לא אירעו, שלא לדבר על הנורמה שלו. וכשהוא מסביר מדוע הסרט הוא שקר, הוא נזקק לקלגסי הנאצים:
"בטלוויזיה הודגשו אותם מומנטים מן הסיפור המקורי, שהיה בהם כדי לעורר אסוציאציות בין חיילי צה"ל במלחמת העצמאות לבין אנשי אס־אס במלחמת העולם השנייה.

החייל ההורג להנאתו חמור וצולף בקור רוח באזרחים הנמלטים על נפשם — האם הוא איננו נאצי טיפוסי? החיילים הרודפים אחרי ערבי מסכן הנמלט בין בתי הכפר ומסתתר מאחורי פרתו — האם אינם מזכירים חיילי אס־אס הרודפים אחרי יהודי בין סמטאות הגטו? וגירוש הכפריים במשאיות, ללא אוכל וללא מים - האם זו איננה חזרה מדוקדקת על גירושם של יהודים - לאושוויץ? אנחנו ישבנו מול מסך הטלוויזיה, ככסילים. שמו אותנו ללעג. לקחו את מיטב כספנו - מאות אלפי לירות - כדי להפוך אותנו (אותנו ואת אבותינו ואת אחינו, החיים והמתים) חלאת המין האנושי. ואחר כך ערכו דיון מלומד כדי להסוות את המזימה.

אף הצליחו לגייס אנשים טובים ותמים לקרקס האקדמי, בחינת 'ירקדו הנערים לפנינו'. הם לא הבינו כי נבחרו להיות מסיכות מגוחכות בקרנבל מכוער. הם נתבקשו לדון בהשלכות המוסריות של הסרט, כאילו המציאות שתוארה בו היא בבחינת עובדה שאין עוררים עליה. עכשיו, כשאנחנו יודעים כבר כיצד נולדה המדינה, לא נותר לנו אלא לדאוג לכך כי במלחמה הבאה לא יתעללו חיילינו בערבים חסרי ישע. כי זה, בעצם, כל מה שקרה עד הלום; באו היהודים המזוינים לארץ ערבית וגירשו מכפריהם זקנים, נשים וטף. מעניין איפה היו הגברים הצעירים. הלכו בוודאי לשפת הים כדי לא להפריע להסרטה".

שתי התגובות ב"מעריב" מעידות על התנגשות בין שתי ראיות עולם, בין שתי תשתיות רוחניות: זאת שמזהה את הבעיה ב"חרבת חזעה" כהשחתה מוסרית, וזאת המזהה את האיום היחיד בהחלשת הכוח היהודי - בין שבאמצעות פגיעה בתדמית ישראל ובין שבאמצעות פגיעה ברוח הלאומית. 

הספר "ס' יזהר - סיפור חיים, חלק ב'" יצא לאור בהוצאת אוניברסיטת תל אביב