רפי פרסקי: "נמאס לי ששרים לי ברחוב 'כמה פעמים ספרת עד עשר'"

“זה משהו שקרה, לא משהו שתכננתי אותו", הוא משיב, “בעודי עובד באולפן על השיר ‘ברלין’, ניגש אלי מישהו וסיפר שהוא עובד על פרויקט של שירי משוררים, משהו שנשמע לי מקסים ועד כה לא נגעתי בו. כשניסיתי להלחין את ‘רגע לפני אחרון’ מאת דוד אבידן, לא ידעתי איך אתמודד עם זה עד שפתאום הרגשתי שמצאתי את הדנ"א של השיר. הפרויקט ההוא לא יצא לפועל, אז ארגנתי לי פרויקט משלי".

דוד אבידן הלך מאיתנו לפני 22 שנה.
“אתה רואה, הספקתי. זה היה מיד לאחר שהוצאתי את התקליט הראשון שלי ב־89’. בדיוק בדקתי גיטרה בחנות ‘כלי זמר’, כשהוא עבר שם עם מישהי. איכשהו יצא שהוא הציע לי שאלחין שיר שלו, מה שאז לא קרה".

מלבד שני שיריו, יש במיני־אלבום גם שני שירים מאת זלדה. זה בעקבות הקשר הישן שלה עם יונה וולך?
“דווקא לא. הציעה לי אותם העורכת תמר ביאליק, שאליה פניתי בבקשה שתעזור לי לבחור שירי משוררים, כי אני לא טוב בזה. רק לאחר מעשה התברר לי שאת ‘שני יסודות’ כתבה זלדה בעקבות ביקור של יונה אצלה. אז נזכרתי שיונה סיפרה לי על אותו ביקור".

ו"אהובתי המתה"?
“זה שיר שהכרתי ממש כשיונה כתבה אותו, כשהייתה כבר חולה והחבר שלה, יובל ריבלין, נסע להביא לה תרופה ניסיונית שעליה עבדו במכון ויצמן, בתקוות שווא שזה יעזור לה, וקיבל דוח תנועה על מהירות".

כשראיינתי לראשונה את פרסקי, ב־91’, הוא לא סיפר על הקשר שלו עם וולך, וגם בראיונות אחרים נמנע מכך. כעת, פרסקי, שעלה עם הוריו מליטא בגיל 9, מתרפק על מפגשיהם, כאשר לאחר הצבא שכר בית ישן צמוד לביתה.

“הכרתי יונה מאוד ילדותית ומאוד רגישה, בניגוד לסיפורים הפרועים שנפוצו עליה", הוא משחזר. “אולי היא הייתה פרובוקטיבית בקטע המילולי, אבל כאדם היא בכלל לא הייתה גסת רוח והיה בה אפילו משהו תמים וילדותי. זאת יונה שהכרתי. פעם הייתי עד לחזרה שערכה בחצר עם אילן וירצברג ושמעון גלבץ, ושמעתי אותה מתחננת שייתנו גם לה לשיר. אבל הם לא נתנו לה, כי היא זייפה בטירוף. כשהיא ניסתה לשיר, בעיקר לא היה לה חוש קצב".

פרסקי היה איתה במחלתה. “כמי שהיה חובש בצבא, היא הייתה מבקשת ממני להזריק לה את משכך הכאבים פטידין", הוא מספר, “עד הרגע האחרון האמינה שתצא מהמחלה. ‘זאת רק מחלה, כמו שפעת’, השלתה את עצמה. על כך כתבתי לתקליט הראשון שלי את השיר ‘שפעת קלה".

מבחינת פרסקי, הריגוש העיקרי באלבומו החדש נעוץ בשיתופה של תמר, בתו בת ה־20, שהשתחררה בשבוע שעבר מהצבא. תמר שרה נהדר, אבל “היא ממש לא בעניין של מוזיקה, למרות המחמאות שהיא מקבלת". מי שמצטרפת אליהם בשירה היא אלימור זילברמן, אמה של תמר ומי שהייתה זוגתו של פרסקי בלי נישואים, ובשנות ה־80 שרה בלהקת “ליפסטיק" לפני שהפכה לעיתונאית.

על רקע הפרידה הלא קלה ביניכם לפני כ־20 שנה, מפתיע לשמוע כאן את אלימור.
“כשהייתי צריך עוד קול נשי, בנוסף לזה של תמר, ביקשתי ממנה. מה שהיה, היה. כבר עשר שנים שאנחנו ביחסים הכי טובים שאפשר, ואלימור היא החברה הכי טובה שלי".

שגיאות כתיב עד היום
לפני כמעט שנתיים הוציא פרסקי את “חדר צדדי", אלבומו החמישי, יותר מעשור לאחר שהוציא את קודמו, “בלב ובנפש". כשאני שואל אותו מה העיר אותו לכך, הוא משיב בפשטות: “בתקופת ‘צוק איתן’ ישבתי בבית עם הגיטרה, ותוך כדי שירה גיליתי ששירים ישנים שלי כמו ‘מיליון דולר’ יכולים לצאת טוב בביצועים אקוסטיים לצד שירים נוספים שהקלטתי קודם לכן, בהפקה מוזיקלית של יניב דדון, הגיטריסט הקבוע שלי. יצא אלבום כפול, חצי אקוסטי וחצי חשמלי".

פרסקי הוציא את האלבום הזה באמצעות פרויקט גיוס ההמונים הדסטארט. לדבריו, הבין מהיענות הקהל כי התגעגע אליו. “שלא תהיה טעות", הוא מבקש להבהיר, “זו עבודה קשה, הדסטארט הזה. כל יום צריך לגלוש באינטרנט, להתכתב עם אנשים, מה שאני בהחלט לא אוהב. בין הפרסים לתורמים, חוץ מלשיר להם אישית, היו כיסני דים סאם שבישלתי לאלה שביקשו".

פרסקי, בנם של תופרת ושל קבלן צביעה, יחגוג בחודש הבא את יום הולדתו ה־58. הוא דיסלקטי: “עד היום אני כותב בשגיאות כתיב איומות". לדבריו, “תמיד הייתי בין הילדים השובבים, אפילו המופרעים, ובתיכון מקיף יהוד כמעט לא הייתי בכיתה".

מאז כיתה ט’ הוא מנגן בגיטרה, “אם כי בכלל לא חשבתי שאני יכול להיות זמר". על להקה צבאית לא בנה, כי “שם לא הייתי מוצא את עצמי". לדבריו, המוזה לכתיבת שירים החלה לנוח עליו בצבא: “כחובש לא בדיוק עסוק במרפאה באמצע המדבר בצפון סיני, מה שיכולתי לעשות זה לנגן, לשיר ולכתוב שירים".

לאחר שהשתחרר, טיפל בנפגעי עמוד שדרה בתל השומר, עבד במד"א בתור מתרים דם וצבע עצים במחנות צבא, עד שהתגלגל לקורס טכנאי קול אצל יואב גרא. שלוש שנים עבד באולפני “טריטון", בין השאר עם יהורם גאון, חוה אלברשטיין, נורית גלרון, גידי גוב, יהודה פוליקר ועפרה חזה, “אבל הכי זכור לי משם אריק איינשטיין, שאיתו עבדתי בתקליטים ‘אוהב להיות בבית’ ו’על גבול האור'. נוצרו בינינו יחסים מיוחדים. נודע לי שלאחר שפיטרו אותי משם, הוא היה היחיד שעשה לטובתי סקנדל בלי ידיעתי. איזה זמן אחר כך, הוא היה מתקשר אלי ושואל אם מצאתי עבודה אחרת".

ב"טריטון" יצא לאור הזמר שבפרסקי: “לא ערבבתי באולפן בין העיסוק שלי במוזיקה לבין העבודה הטכנית. אפילו לא ידעו שאני שר, מה גם שהקלטתי בלילות לעצמי, עד שגילה אותי יעקב גלעד, שבכל הנוגע לשירים הוא בעיניי גאון שכדאי להקשיב לדעה שלו".

“יום אחד, פרסקי סיפר לי באולפן שהוא כותב שירים וביקש שאשמע כמה מהם", מעיד גלעד. “כששמעתי אותם, הם מאוד מצאו חן בעיניי והצעתי לו שנכין ‘דמו’ לתקליט. באתי אליו הביתה ועבדנו אצלו על מכונת הקלטה של ארבעה ערוצים. מאותם ‘דמואים’ הוא פרץ עם האלבום הראשון. באחרונה הוא השמיע לי את האלבום החדש שלו. מאוד אהבתי אותו והתרגשתי".

לדברי פרסקי, אלבום הביכורים שלו נמכר ב־37 אלף עותקים, התחלה נאה למדי, לכל הדעות, אם כי לא בדיוק שיקפה את ההיסטריה שהייתה אז סביבו. “עד היום כשמזהים אותי ברחוב, שרים לי את ‘כמה פעמים ספרת עד עשר", הוא מעיר. “ההיתקלויות האלה נמאסו עלי מהרגע הראשון. הייתי עובר ליד הבית, לראות אם אין מעריצים ואני יכול להיכנס. פשוט איבדתי את הפרטיות שלי. הקטע הכי מפחיד היה שמישהו עם זיפים נדבק לי לחלון של הרכב ואמר: 'אתה יודע שהבת שלי מתה עליך?’ והתנדף. אכן, נהיה הרבה רעש סביבי, אבל קרה שרגע אחרי לא היה לי כסף לקנות חלב במכולת. מיליון דולר אף פעם לא היו לי".



תלוי מצב נפשי
ב־95’, כשהתהילה חלפה כלא הייתה, נטל פרסקי פסק זמן מעסקי הבידור לאחר אלבומו השלישי, "סקס, אוכל, אהבה ושנאה", מבלי לשער שיחלפו עשר שנים עד אלבומו הבא. פרסקי עבר באותן שנים תהפוכות ושינה כתובות. הוא פתח וסגר עסקים, ובהם בר ופיצוצייה, ואת התסכול מהמוזיקה פירק בעבודות נגרות לצד הופעות בערבים.

“היו שלוש שנים שבהן היה לי כל כך טוב שבכלל לא רציתי להופיע, עד שגיליתי שאני לא יכול בלי מוזיקה, דבר שברור לי כעת ממרומי גילי", הוא חושף, “ולא רק מוזיקה; אולפן ההקלטות זה המקום שבו אני מרגיש הכי בבית. מוזיקה, אולפן ולכתוב בשירים כל מה שאני מרגיש. זאת התרפיה שלי, זה אני, בקיצור".

איך משתלב בסיפור המוזיקה שלך הדים סאם?
“לא תאמין. ישראלי שהתחתן בסין הזמין אותי לשיר בחתונה שלו. שם נחשפתי לדים סאם. חבר שלי סיפר שיש קורסים שבהם מלמדים תיירים איך להכין את המאכל הזה. כשחזרתי ארצה, פתחתי מסעדה שהחזיקה מעמד שנתיים וחצי עד צוק איתן. כשהערכתי שאהיה חודש בלי עבודה, אמרתי תודה, שלום ולהתראות - ופשוט סגרתי".

היום עוסק פרסקי, לדעתי כישרון אדיר שעדיין לא הגיע למיצויו, במוזיקה נטו. מה שהכי מרגיז בקשר אליו זה שתמיד חוזרים אל שני להיטיו הראשונים - “מיליון דולר" ו"כמה פעמים ספרת עד עשר" - תוך התעלמות גורפת משירים מעולים שיצר בהמשך.

“גם אותי זה מעצבן", הוא מגיב. “בימים אלה זימנו אותי לראיון ברדיו על האלבום החדש. כשהשדרית עברה אלי, שמעתי ברקע את ‘מיליון דולר’. היא בקושי נתנה לי לפתוח את הפה על האלבום החדש והשמיעה חצי דקה מאחד השירים בו. די, חלאס! אפשר להשתגע מזה. אין לך מושג כמה זה מתסכל".

הקהל יצפה לאלבום הבא שלך שנה-שנתיים או עשר שנים?
“הדבר תלוי במקום הנפשי שבו אהיה בחיים, וכמובן גם בכסף"