שיחה טלפון אחת בדקות האחרונות לחייה שניהלה הנערה שלי דדון ז"ל עם אחייניתה, בבוקר 1 במאי 2014, הביאה מאוחר יותר לפענוח רציחתה בידי נהג מונית מהכפר אעבלין. "השיחה האחרונה" הוא תיאור דוקומנטרי שיטתי של החקירה ופתרון הרצח של שלי המנוחה, ומדובר בסרט שממסמר את הצופה אל כיסאו.
צעד אחר צעד, עקב בצד אגודל, החל במציאת הגופה באזור תעשייה, בסיוע ראיונות עם החוקרים, מתוארת התקדמות החקירה, כמו בסדרת הרצאות בבית ספר לשוטרים. ההצלחות בדרך, הקשיים, הפניות לכיווני חשיבה חדשים, הפן האנושי בשיחות עם משפחתה של שלי, ומעל הכל מרחף הסימן הראשון שניתן לחוקרים והתווה את הדרך לפיצוח - שיחת הטלפון שניהלה שלי עם בת דודתה טל, שבסופו של דבר, גם אחרי לכידתו של הרוצח, משפטו ושליחתו למאסר עולם, מותירה את טל בתחושת אשם כבדה. אולי, בתגובה מהירה יותר, הייתה יכולה להציל את חייה של שלי.
זוהי נקודת השיא של הסרט: שיחה המתקיימת כעבור זמן בין טל, נשמה רגישה ומיוסרת, לראש צוות החקירה, המשכנע אותה - וגם מביא לה הקלה - שאלמלא היא והשיחה שניהלה עם שלי בדקות האחרונות לחייה, ייתכן כי הרוצח כלל לא היה נלכד.
כמו למשטרה, המצויה בימים אלה תחת לא מעט התקפות, גם לבמאיות ויוצרות הסרט, תמנע גולדשטיין–חטב והדר קליינמן–צדוק, מגיע כאן צל"ש מיוחד. הן ידעו ליצור היטב את התחושה שלא התערבו בחומרים, שלכאורה הניחו לסיפור לספר את עצמו, והביאו למסך סרט שאסור בשום אופן להחמיץ אותו.
"השיחה האחרונה", כאן 11, 24.1