"תולדות הג'ז במאה ה-20": מסע בין המאורות הגדולים של הז'אנר

כהן, פסנתרן ג'ז, מציין את מוזיקת הרגטיים, עם המלחין סקוט ג'ופלין, כגולת הכותרת שלה ואת הבלוז כאבות הג'ז, שראשיתו בניו אורלינס, העיר הגדולה בלואיזיאנה אשר בדרום ארצות הברית. מדוע דווקא שם? כהן מנמק זאת במפגש שהיה בה בין עבדים מאפריקה למהגרים מאירופה, שיחסית גילו פתיחות כלפיהם, כולל נישואי תערובת.
 

כהן מונה את החצוצרה, הקלרנית, הטרומבון, הבנג'ו, הגיטרה, הקונטרבס והטובה, לעתים גם פסנתר ותופים, ככלים שעומדים בבסיס הג'ז. היכן הסקסופון, ללא ספק הכלי המזוהה ביותר כיום עם הג'ז? כהן מצביע על הצתה מאוחרת, "כשהסקסופון הומצא על ידי אדולף סאקס אחרי הכלים האחרים שנמנו כאן, ובהדרגה תפס את מקומה של החצוצרה ככלי המרכזי בג'ז".
 

"כי יותר קל לנגן בסקסופון מאשר בחצוצרה, שהיא כלי אכזרי, המתנקם בנגן שמזניח אותו אפילו לימים אחדים. שלא לדבר על כך שהסקסופון הוא כלי יותר סקסי, מה שמגביר את הפופולריות שלו".

 

עוד גילוי מעניין: האלתור, שכה מאפיין את הג'ז, התפתח בו עם הזמן ולא היה מראשיתו. תרם לכך לואי ארמסטרונג, יליד ניו אורלינס, ללא ספק המוזיקאי המזוהה ביותר עם הג'ז, הגם שפלרטט עם סוגי מוזיקה נוספים כמו פופ ("איזה יום נפלא") ומחזמר ("הלו דולי") והוא, לדברי כהן, זה שהביא את הסולו לקדמת הבמה בג'ז.
 

"לא רק שארמסטרונג שינה את התפיסה הריתמית באלתור, שהייתה פריצת דרך בג'ז עם הנגינה הווירטואוזית שלו בחצוצרה, אלא שהוא שילב נגינה עם שירה צרודה, ששורשיה המובהקים במערב אפריקה", הוא אומר. "אחריו הג'ז נעשה קשה יותר להאזנה, כשהקהל קיבל אלילים מחוץ לג'ז, כמו פרנק סינטרה ואלביס פרסלי".
 

"זה כפי שאומרים באנגלית 'כמו הפה שלו'. אנחנו זוכרים איזה פה היה לארמסטרונג".
 

"צחוק הגורל הוא שמכל השחורים בג'ז, נבחר לסרט שיצא ב־1930 פול וייטמן, כנר בבסיסו, שכפי מרמז שמו, כלל לא היה שחור. הסרט יצא והוא נשכח".

כאן מזמין אותנו כהן למסע בין אי אלה מהמאורות הגדולים בג'ז. אחד הבולטים ביניהם היה אדוארד קנדי אלינגטון, צייר שלטים בראשית דרכו, שהפך לדוכס הגדול של הג'ז עם הכינוי "דיוק" ופרץ מ"מועדון הכותנה"; בעוד שפסנתרן אחר, ויליאם בייסי, פרץ מקנזס סיטי וכובד בכינוי "קאונט". "הדבקת הכינויים והתארים הייתה חלק בלתי נפרד מהתרבות האפרו-אפריקאית", סבור כהן. "כפסנתרן, טיפח אלינגטון סגנון של נגינה לא 'נקייה', בעוד שבייסי התבסס על נגינת סווינג מדויקת".

 

בין התזמורות הלבנות בלטה באלתורים שלה תזמורתו של הקלרניתן בני גודמן, מי שכונה "מלך הסווינג". כאן עולה נקודה מעניינת: יהודים התבלטו בג'ז בעיקר כמפיקים, לא כנגנים, ומבחינה זו היה גודמן בבחינת היוצא מהכלל שלא העיד על הכלל. מה לעשות, אין שחורים בין היהודים.
 

ספרו של כהן מתרכז באופן טבעי בג'ז האמריקאי, אך בצדק לא פסח על התופעה הייחודית של ריינהרדט־גרפלי: היה זה ג'נגו ריינהרדט, אשף גיטרה צועני, שחי רוב שנותיו הלא ארוכות בצרפת, ובנגינתו הווירטואוזית, שבה התגבר על מגבלה באצבעותיו, הביא לג'ז צליל צועני. לשיאו הגיע בשיתוף הפעולה המלהיב שלו עם הכנר הצרפתי סטפן גרפלי.
 

מעניין, אבל לא היו יותר מדי נשים בחזית הג'ז, תחום בעל צביון גברי, בוודאי לא נגניות. אלה שהתפרסמו בו היו זמרות, בראשן בילי הולידיי, שמעבר לכישרונה זכורה כטרגדיה מזמרת, ואלה פיצג'רלד, מלכת הג'ז ללא עוררין. "לבילי הולידיי היה קול קורע לב, אבל ביכולת האלתור שלה היא בכלל לא התקרבה לאלה פיצג'רלד", מציין כהן.
 

כפי שמשווים בין השתיים, משווים בין אשפי הג'ז הגדולים הסקסופוניסט צ'רלי פרקר והחצוצרן דיזי גילספי. אם לראשון היו חיים סוערים וקצרים, אכולי סמים, סיפורו של השני, מתנגד מושבע לסמים, היה שונה לגמרי משלו, ובשלב מסוים אף קיבל על עצמו את הדת הבהאית.
 

ומהשמות הבינלאומיים הגדולים אל אמני הג'ז הישראלים, שלעתים דומה שבהמוניהם ועם מיטב כישרונם הם משתלטים בשנים האחרונות על ניו יורק, בירת הג'ז העולמית. "בג'ז אנחנו חזק על המפה", מאשר כהן. "לדעתי, זה לא אמור להפתיע איש, שהישראלים כובשים כיום את הבמה בג'ז. ידוע שאם אנחנו הולכים על מטרה מסוימת, אז תמיד עד הסוף".