הנה דוגמה לחשיבות נוכחותו של ערוץ 20 על המסך: חלפתי בזפזופ מהיר בין ערוצים והבחנתי בדמותו של ידידי אראל סג"ל. עצרתי לראות מה הנושא שעל הפרק: דנו שם בוויכוח המר בין יולי אדלשטיין למירי רגב סביב השאלה האם ראוי שראש הממשלה נתניהו ינאם בטקס הדלקת המשואות בערב יום העצמאות.
באופן אישי מעניינת אותי השאלה מי ינאם - אדלשטיין, נתניהו או יצפאן - כשלג דאשתקד. ממילא בטקס אני לא צופה, אולי קצת ב"השאת" המשואות. למצעד שבו מתעללים בחיילים שמכבידים עליהם עם דגלים כבדים בוודאי אינני תורם את הרייטינג הזעיר שלי.
אבל מה שהבעיר את חמתי היה הטיית נושא הוויכוח לכיוון העדתי. אדלשטיין, "האשכנזי, הלבן", לפי גלית דיסטל אטבריאן, אחת מחברי הפאנל, מלוטף ומחובק על ידי התקשורת. אוי התקשורת, מה היינו עושים בלי הדמון הזה. הם, התקשורת, לעומת מירי רגב המזרחית שגדלה בעוני במעברה, עם הורים שסבלו (לא נכון, אבל מה זה חשוב).
ומחרה מחזיק אחרי דיסטל אטבריאן המקופח האומלל שמעון ריקלין. אוי לו למי שייפול בשיניו הנשכניות המפורסמות של ריקלין. כמה צימעס הוא עושה מ"הם", אלה האשכנזים שמצדדים באדלשטיין ומקפחים את האומללה רגב, שמגינה על נתניהו. הוא לועג בציניות ערמומית, מנופף בידיו. נכון שרמת טיעוניו ויכולת הניתוח והראייה למרחוק, לעבר ועתיד, שקולות לנער חרוץ בשנות לימודיו בבית ספר יסודי, אבל יתרונותיו האחרים, שבוודאי יום אחד עוד נגלה אותם, מחפים על החיסרון.
מי שדבריו נשמעו כמנגינה ערבה לצד שני אלה הוא איתמר בן גביר. רגוע, שקול, רחוק מהתדמית שיצר לעצמו במהלך השנים, מטאטא בן גביר ללא מאמץ את טיעוני העדתיות הדוחים, ומסביר בהיגיון מדוע לא יקרה רע אם גם אדלשטיין וגם נתניהו ינאמו.
תוכנית שבה איתמר בן גביר הוא המבוגר האחראי? וריקלין פרשן? אנשי השמאל בטח מתפוצצים. כך, קרוב לוודאי, הרגישו אנשי הימין עשרות שנים כשצפו באמנון אברמוביצ'ים. רק לשם כך חשוב שיהיה על המסך שלנו ערוץ 20.
"הפטריוטים", ערוץ 20