זה היה רק עניין של זמן עד שהתעשייה המקומית תבין את הפוטנציאל שיש בהיסטוריית הפיגועים והחטיפות שהתרחשו בישראל כחומר לסרטי מתח מורטי עצבים . זה גם בא לכאורה בדיוק בזמן: רכוב על הגל החדש שחוזר לפשעים אמיתיים ומשחזרם . מ"פשע אמריקאי" : המדינה נגד אוג'יי סימפסון" המבוים ועד לדוקו "צל של אמת". 

סדרות הפשע הבלתי פתורים הפכו לטרנד חם  בכל העולם.  אבל רגע לפני שצלצלו מהוליווד לקנות את הזכויות להפקה של המחדלים שלנו, ישנם, מסתבר, נושאים שעדיין נחשבים טאבו גם עבור תעשיית הטלוויזיה של מדינת ישראל. במקרה זה: חזרה לחטיפות אוטובוסים על רקע לאומני.   במקום  מיני סדרה שתיקרא "מחדל אמיתי": "מאחורי הקלעים של הפיצוצים הגדולים",  החליטו יוצרי הסדרה רותם שמיר ובני ברבש שלא ללכת עד הסוף וליצור  במקום זאת יצירה "חד פעמית" בעלת זהות חצויה שרגלה האחת בפאודה והשנייה בסרט הסברה לערב יום הזיכרון.  
לא אבוש לומר כי התאכזבתי. נושאים רגישים כגון אלה כבר זכו בעבר לטיפול קולנועי/טלוויזיוני כמו  "מינכן 1972 ומעבר" דוקו על טבח הספורטאים או "מבצע יונתן" העלילתי. כאן לעומת זאת, קיבלנו יצור כלאיים שלא עובד. זה מתחיל עם סצנת פתיחה מבוימת בה אנו נחשפים לדמותה של חיילת יפת בלורית (דניאל גל מתאגד) שכולה גבורה מתיקות וחיוביות גם כלפי החוטפים. בילד אפ לסופה הטרגי של החיילת אירית פורטוגז- וממשיך בקקופוניה של יודעי דבר, קטעי ארכיון וראשים מדברים. היחידי שמציל את הניסוי המעיק הזה הוא השחקן אלון חימאווי שמגלם באמינות את נתן זהבי הצעיר. 
זה הוגן ומקובל ( אם כי פחות ופחות)  שיש פצעים שאיתם אי אפשר לשחק תמורת שום כסף שבעולם, אך התוצאה במקרה של " חטיפה", "היא יותר כמו טיפול בפסיכודרמה: נפגעי הטראומה משחזרים את רגעי הפחד ואנו צופים בשחזור דרמטי של הסיפור. השאלה היא מה המטרה.

כך או כך הפסידו קברניטי קשת  כשהחליטו שלא ללכת עד הסוף עם מיתוגו  מחדש של הערוץ  כצהובון צמא דם  והוכיחו כי כשזה נוגע לאתוסים שלנו, הם עדיין דופקים חשבון.