הדברים האלה נכתבים באמצע השבוע, אבל אני מעז להכריז שהמונדיאל הזה משיב את כבודו האבוד של הכדורגל. לאו דווקא מבחינת הרמה, אלא בכל הנוגע לתשוקה. השילוב של רגשות לאומיים עם העובדה שהכסף הוא לא גורם מכריע (בניגוד, למשל, לליגת האלופות) הופך את העימותים על הדשא למלאי יצרים, ותורם להצגת הכוכבים הגדולים בפן הרבה יותר אנושי.
נתן שחם, שהלך השבוע לעולמו בגיל 93, היה סופר מצוין (נסו את “גוף ראשון רבים") ומחזאי חשוב (אף על פי שפרש מכתיבה לתיאטרון בגיל 30). המחזה שלו “הם יגיעו מחר", שעלה לראשונה ב־1950, הוא ממש אבטיפוס של מחזות ישראליים, בנוגע לעיסוק בנושאי צבא ומוסר. מדהים להיזכר ששני השבויים הערביים שנכללו במחזה המקורי הועלו לבמה רק בהפקה השנייה, ב־1972.
באדי גאי הוא תופעת טבע. בגיל 81, נדמה שלא רק שהוא לא מזדקן, הוא אפילו משתבח. האלבום החדש שלו, “the blues is alive and well", מצדיק את שמו לחלוטין. מתוגבר באורחים “צעירים" כמו קית' ריצ'רדס וג'ף בק, גאי נשמע עכשווי לגמרי, בוער מתשוקה - גם בשירה וגם כגיטריסט, ומגיש סט מלהיב של שירים שכל חובב בלוז ייכבש מהם בהאזנה ראשונה.