למרות הנושא הטעון: "יומני אוסלו" לא מצליחה לייצר דרמה

גם כעבור רבע מאה ממשיכות תמונות אוסלו לנער ולטלטל את התודעה הישראלית המשותפת. התחושה תלויה כמובן בנקודת המבט. מי ששמח באותם ימים ופנטז על נסיעה ברכב לטורקיה ומשם לאירופה דרך הבזאר בדמשק, דופק היום את הראש בקיר. מי שהשתולל מזעם בכיכר ציון על חבלי מולדת שגזלו ממנו, עדיין מבעבע ורותח. רק לאחרונה רייר נפתלי בנט על הרעיון לספח לישראל בחזרה את שטחי C, כלומר להפר הסכם בינלאומי חתום. כך או כך, על עניין אחד יש הסכמה לאומית: כל צד מכנה את השני פושעי אוסלו. אלה פושעים שהביאו לנו עוד אינתיפאדה. ואלה פושעים שהביאו לנו את רצח רבין. ועם ישראל חי.

לא ש"יומני אוסלו" כשלעצמה, 25 שנה אחרי, עוצרת את נשימת הצופה. למרות צילומי וידיאו יוצאי דופן מהדיונים עצמם, כאילו בהחלטה מודעת של במאי למנוע את הקפיצה הנרגשת מהכיסא, יש בה אנטי–דרמה מובנית שמעבירה רגעים כאלה דרך פילטרים ופולטת אותם ענווים ונמוכי קול. לא לגמרי ממוקדת, נחפזת, מספרת הסדרה באופן מקוטע על הדיונים, מדלגת מהפגישה הראשונה לפגישה ה–11, ואחר כך מותירה את אוסלו מאחור ודוהרת לימי הפיגועים, לרצח רבין, למאבק הבחירות פרס–נתניהו.

ועדיין התחושות שהיא מעוררת עזות. החלומות הגדולים שהתחלפו באוטובוסים מפויחים. תמונת איש אחד פרוע שיער העומד ושואג במרפסת בכיכר ציון. לחיצת היד המאולצת על מדשאות הבית הלבן בין ערפאת לרבין, הנראה כאילו בלע פחית מלפפונים חמוצים רקובים (ואגב האגדה שסיפר פרס מספר פעמים לאחר מכן, שרבין תקוף הבחילה אמר לו "עכשיו תורך", הצופה החרוץ מוזמן לקרוא את שפתיו של רבין שעה שפרס נדחף לפריים ללחוץ את ידו של היו"ר הדוחה ולקבל מושג מדויק יותר ומחמיא פחות לגבי מה שאמר ראש הממשלה לשר החוץ). כל אלה כבר כמעט פרחו מהזיכרון.

אז זה מה ש"יומני אוסלו" עושה היום, כשהכל קהוי ומרוחק: מעוררת זיכרונות רדומים. מזכירה שפעם, לפני דורות, מאוד האמנו בשלום. או פעם, לפני דורות, ראינו איך לוקחים מאיתנו את ארץ ישראל והתפוצצנו מזעם. היום שלום זה אאוט. לא מעניין. בכלל, כל הסיפור עם הפלסטינים לא מעניין, אז ירדנו ממנו. הכל עבר מממד של ממשות לעולם של סייבר. למוקיונים של הטלוויזיה המודרנית. לרשת הביגוד הפולנית החדשה. ל"אח הגדול". למירי רגב.

פלסטינים? בעיה פלסטינית? עניין לא אמיתי. חבל שעושים סדרות כאלה. נא לא להטריד אותנו עם הדבר שקרוי "המציאות". הסכם אוסלו ניסה לדון איתנו במורכבות הסיטואציות הממשיות בחיים סביב לנו, אבל למי יש כוח לזה בחום הזה, בתקופה של ריבוי ערוצים. הפלסטינים והאש בעוטף עזה הם בסך הכל עוד ערוץ. משלטטים לערוץ אחר והנה, הוקוס פוקוס, הם לא כאן. ואם מנדנדים איתם גם בערוץ אחר, בהחלט אפשר לכבות את הטלוויזיה ולעבור לגפילטע פיש של החג.

"יומני אוסלו", יס דוקו

***

יותר משהתנהל קרב של ממש בין ירדנה ארזי לעפרה חזה, נראה שהעימות היה בתקשורת, שנהנתה לחמם. לא בטוח שעל זה עושים סרט.

הנה וידוי מזעזע: לא ידעתי שהתרחשה אי־פעם מלחמה בין עפרה חזה לירדנה ארזי. גם אחרי הצפייה בסרט "זמרת השנה", אגב, אני לא יודע אם הייתה אי־פעם מלחמה אמיתית בין שתי הזמרות או שסתם מדובר במשהו שניפחו אותו באוויר חם כדי ליצור איזושהי מהומה. ובעצם אני לא יודע בכלל מתי ניפחו אותו: באותם ימים של תחרות מקצועית בין שתי הזמרות, או בזמן הזה, במהלך הכנת הסרט? סרט המלחמה הזה נראה אמין בערך כמו שהיו מודיעים שהכינו סרט על מלחמה בין אריק איינשטיין לשלום חנוך.

האמת היא שקשה לקבוע בכלל איך נראית מלחמה בין זמרות. כשטנקים יורים זה בזה, כשחיל האוויר מפציץ מהשמיים ובתים בעזה מתמוטטים, אפשר לדעת שיש מלחמה. אפשר לדעת איך מתנהל מאבק מתמשך בין מכבי תל אביב להפועל תל אביב לפי מספר העצורים בדרבי. איך נראית מלחמה בין זמרות? שא' אומרת על ב' שהיא מזייפת וב' אומרת שא' לא זוכרת את המילים? על מה הסרט הזה מדבר?

כמי שאינו מצוי ממש בנבכי המוזיקה הישראלית, זיכרוני טוען שרק עפרה חזה וירדנה ארזי נחלו הצלחה גדולה באותו זמן. לא התעניינתי בשתיהן באופן שווה ודמוקרטי. כבר גיליתי באותן שנים את מוזיקת חו"ל, והמאבק - אם היה כזה - בין ישראל הראשונה לשנייה, בין זו שבאה מלהקת הנח"ל וזו שבאה מסמטאות שכונת התקווה, התנהל גבוה ורחוק מעל ראשי.