מגניבים, מלאי חיים וגם עושים סקס: שחקנים בני 50 בקדמת המסך

"ריי דונובן" היא סדרה פצצה. ואחת הסיבות לכך קשורה בגיל הכוכבים שלה. לייב שרייבר, הגיבור, הוא בן 51. אשתו, שמגלמת פאולה מלקומסון, היא בת 48. בתפקיד האבא תמצאו את ג'ון ווייט האגדי, בן 79. וכולם מגניבים, מלאי חיים וגם עושים לא מעט סקס. לא רק סקס של גבר מבוגר עם נשים צעירות, כמקובל בענף (גם מזה יש), אלא סצינות סוערות בהחלט בין בעל לאישה באזורי גיל 50. ואף למעלה מכך. בעונה החמישית של הסדרה מפציעה סוזן סרנדון, פצצת מין בכל גיל, כולל בגילה הנוכחי - 72(!). 
 

כמובן שכל השחקנים האלה נראים טוב יותר מבני גילם הממוצעים. ועדיין לגמרי לא מובן מאליו שהטלוויזיה שהקדישה את עצמה שנים לפולחן הנעורים האולטימטיבי מתייחסת אליהם כאל יצורים סקסיים, שלא לומר רלוונטיים. זה לא הפריע לסדרה להיות אחת הנצפות ביותר של רשת "showtime" בכל הזמנים, אולי להפך. ואת המגמה הזו ניתן לראות בעוד ועוד סדרות חדשות.
 

מספיק לבחון את הסדרות שעולות בארצות הברית באוקטובר, מועד שנחשב קריטי בלוח השנה הטלוויזיוני, כדי להבין שמשהו כאן השתנה באופן משמעותי. כך, למשל, "קמפינג", קומדיה על חברים שיוצאים לחופשה כדי לחגוג יום הולדת 45 לאחד מהם; "the rookie" העוסקת בגבר מבוגר שמחליט לעשות שינוי בחייו ומצטרף למשטרה, שם הוא נאלץ להתמודד עם שוטרים צעירים ממנו בהרבה; "the romanoffs" על אנשים המשוכנעים שהם צאצאי משפחת המלוכה הרוסית, בכיכובם של שחקנים מבוגרים כמו ג'ון סלאטרי וכריסטינה הנדריקס ("מד מן"), איזבל הופר, דיאן ליין ואחרים; "the conners", שזו בעצם "רוזאן" ללא רוזאן, אבל עם כל המשתתפים הוותיקים. ועוד. 
 

הקאמבק של "רוזאן", שנקטע באבו, מצטרף לגל של סדרות עבר מפוארות ששבו לחיים, כמו "מרפי בראון" או "וויל וגרייס". ובמובן מסוים, מדובר באותו סיפור. הדור של בני ה–50, שגדל יחד עם הטלוויזיה והיה שותף מלא לרגעי הזוהר שלה בשנות ה–80 וה–90 (כשהשיא היה בסדרות כמו "חברים" ו"סיינפלד" שהפכו לסלון הביתי של כולנו), הרגיש שהמסך הקטן נטש אותו לטובת הילדים שלו, ברצף של סדרות מצליחות שמכרו בעיקר יופי ונעורים. מה שלא קרה, אגב, במדיומים כמו תיאטרון, שעדיין הציב גיבורים בני 50 ויותר בקדמת הבמה.

 

זה לא מקרי, כמובן, וקשור בקהל היעד. בתיאטרון, בוודאי הישראלי, עיקר המנויים והצופים הם מבוגרים, המבקשים לצפות בסיפורים המדברים אליהם. ואילו בטלוויזיה, הקהל היה תמיד צעיר בהרבה, וגם יש יותר חשיבות לאפקט של "מגניבות" ולדיבור סביב הסדרה. כזה שמגיע מכיוון כותבים צעירים. 

אז מה בכל זאת השתנה? כמו תמיד, הכסף מדבר. ברגע שהטלוויזיה נצרכת בדרכים חדשות, של VOD ובהמשך בסטרימינג, וכבר לא משמשת כצפייה משפחתית שצריכה לתפוס כמה שיותר צופים מכמה שיותר גילים, אפשר לייצר הרבה יותר סדרות ייעודיות, גם מבחינת קהל היעד שלהן. התפיסה הישנה אמרה שאנשים צעירים על המסך יביאו גם צופים צעירים וגם מבוגרים. מעכשיו, יש מקום נפרד לכולם (והרי זה פלא, "שובר שורות" הפך ללהיט עולמי, שגם הילדים שלי רואים). 
 

כל זה נובע מאינטרסים כלכליים, לא מתוך תפיסה ערכית שעל פיה יש חיים גם אחרי גיל 40. אבל מתוך שלא לשמה בא לשמה. ואם הטלוויזיה, שהיא היום מוקד ההשפעה התרבותי מספר אחת, מציגה פתאום אנשים מבוגרים בתפקידי מפתח, זה עשוי לשנות גם את הדרך שבה החברה בכללותה מתייחסת אליהם. למשל בשוק העבודה. בקצה העליון של הגל הזה ניצבים גם קשישים לכל דבר, שזוכים לתפקידים ראשיים (בישראל זה קרה עם "שטוקהולם") ומוצגים כאנשים עם תשוקות, שאיפות וכישורים, ולא רק כדמויות משנה החולקות את חוכמת חייהן עם הגיבור הצעיר. ב"ריי דונובן", למשל, הדמות הכי קולית, חרמנית ואופטימית היא האבא הזקן, שמגלם ג'ון ווייט. וזה כבר שינוי תרבותי אמיתי. הטור הזה, אגב, נכתב בחוסר אובייקטיביות מוחלט של צופה טלוויזיה שהמספר "50" מתקרב אליו בצעדי ענק. 

*השבוע נחשפה בירושלים תגלית ארכיאולוגית מרגשת. כתובת אבן מתקופת בית שני, המציינת את השם "ירושלים" באותיות עבריות בכתיב מלא, כפי שהוא מוכר בימינו. איך שלא תסתכלו על זה, זה מדהים. העובדה שאלפיים שנה מאוחר יותר ניתן לקרוא בקלות את השם, בירושלים של היום. תחיית השפה העברית היא היהלום שבכתר הציונות.
 

*יו נסבו הנורווגי הוא בעיני עילוי אמיתי בתחום ספרי המתח. הבלש הארי הולה שלו מייצר, בכל פעם מחדש, עלילות סוחפות ומפתיעות, שגם יש בהן ערכים מוספים ונקודות למחשבה. "רוח רפאים", הספר התשיעי בסדרה שתורגם עתה לעברית, מתמקד בעולם סוחרי ומשתמשי הסמים בנורווגיה, והוא מותח ומצוין לא פחות מהספרים הראשונים בסדרה.
 

*"Lovesick" היא קומדיה רומנטית בריטית, שאומצה בידי נטפליקס וזכתה כבר לשלוש עונות. היא כיפית וקלילה, וגם יש בה לא מעט תובנות מעניינות על זוגיות והחיפוש אחרי אהבת אמת. ובעיקר יש בה פטנט יפה שבה הגיבור, שגילה שנדבק במחלת מין, חוזר לכל הפרטנריות הישנות שלו כדי לעדכן אותן, מה שמצדיק את שלל הפלשבקים.