הם נכנסים הביתה, נוהמים איזה היי, נכנסים לחדרם וסוגרים את הדלת. או שעושים את הדרך ההפוכה, נוהמים איזה ביי ונעלמים מאחורי הדלת. לימים שלמים. אם הצלחתם לגרור אותם תחת מחאות כבדות לביקור אצל הסבא והסבתא או בן משפחה אחר, הם מתכנסים עמוק במושב האחורי, קוברים את האף עמוק במסך הטלפון ועכשיו לך חפש אותם.
אברי גלעד יצא לחפש אותם ולגלות מה עובר להם בראש, לחייזרים האלה הקרויים בני נוער. מה הם אוהבים. מה מרתיע אותם. מה הם חושבים על העולם הסובב אותם ואם הוא מעניין אותם בכלל.
הפרק הראשון בסדרה הוקדש לנושאי אהבה, זוגיות, סקס, אינטימיות והטרדות מיניות. אם להתבסס על תוצאות השיחות הראשונות, הנוער לא לגמרי מעניין. הוא מאוד דיגיטלי, אבל המחשבות שלו לא מעידות על איזו בינה מלאכותית או אנושית יוצאת דופן. העובדה שהוא אוכל ביטים לצהריים לא עושה אותו שונה מהדורות שקדמו לו: חלק מהבנים חושבים שבנות ש"נותנות" זולות ופוגעות בערכן. חלק חושבים שלא. חלק מהבנות חושבות שגם לבנות יש רצונות וצרכים משלהן ומותר להן לממש אותם. חלקן חושבות שהן צריכות לשמור על עצמן יותר, וכן הלאה וכן הלאה, בלי קשר לאייפון החדש.
חלק מההורים רוצים להיות מעורבים יותר אבל מעדיפים לדעת פחות. וחלק רוצים להיות מעורבים פחות ולדעת יותר. ואם נדמה למישהו שהמשפט האחרון מבולבל, הוא צודק לגמרי. אין בסדרה, לפחות על פי הפרק הראשון, איזה מיקוד, איזו יד מכוונת שתוליך אותה לפחות פעם בכמה דקות לפינות שיגרמו לנו לשמוט את הלסת. אולי משום שיוצריה בחרו באוכלוסיית נוער הומוגנית לחלוטין. אולי - חייבים להודות - מכיוון שלנוער אין בדרך כלל הרבה מה לומר. אז הוא נבוך לספר להוריו על חיי המין שלו? ביג דיל. גם בגיל מבוגר הרבה יותר לא יושבים עם ההורים סביב שולחן הארוחה ביום שישי ומגלגלים שיחה על תנוחות. ככה זה בחיים. יש חומות שלעד יישארו בלתי עבירות. גם אנלוגית וגם דיגיטלית.
"דור ה־WIFI", רשת 13 וסלקום TV, ימי חמישי