ראיתי את הפרק הראשון מתוך ארבעה של הסדרה "יונתן אגסי הציל את חיי", וכבר בשלב היחסית מוקדם אני בהחלט יכול לומר שזה הספיק לי עד מעל הראש. אין חולק שהייתה לאגסי תקופת ילדות ונערות לא קלה. משיכתו המופגנת למין הגברי עוד מימי בית הספר עשתה אותו מטרה ללעג מכאיב מצד התלמידים האחרים. גם היחסים יוצאי הדופן עם אמו - שלחלוטין מקבלת אותו ואת הקריירה שפיתח לעצמו כשחקן פורנו - מרשימים בהחלט. אבל איך לומר, לארוז יחד עם אמא, ערב הטיסה לברלין, את הדילדו שלך, זה לא כוס התה שלי. 



אני לא חזק בסצינה הלהט"בית - לא בישראל ולא בברלין. מה שמצאתי בו חוסר טעם תמיד היה המוחצנות. אפשר להיות גיי בלי לנפנף בזה כל הזמן. זה מה שעצבן אותי ב"יונתן אגסי הציל את חיי" כבר מהדקה הראשונה, שבה אחד המשתתפים שלף את איבר המין שלו ושיחק בו. אני לא מעוניין לראות את זה. זו לא התפיסה שלי לגבי יצירה מוצלחת. לפחות לא הייתי מחלק על כך פרס. איך אמרה אומה תורמן בתפקיד אשתו של מרסלוס לג'ון טרבולטה: טו מאץ' אינפורמיישן. כאומה, כך אני: מעדיף שישמרו על מעט מסתורין.





יונתן לנגר, כשם ילדותו, הוא לא הטיפוס שישבה את הצופה בכישרון המספר שלו ובלשונו הקולחת. הוא לא מרתק את הצופה לכיסא. והבמאי, במקום להתעקש על תשובה, מעדיף לתת לישבן לדבר במקום לפיו של יונתן. זה פתרון זול. לא מחמיא. 



סורי, לא מתלהב מיונתן אגסי. כסטרייט, המקצוע שבחר לו מצמרר אותי. נכון, אומנות מיועדת גם לזעזע, ובכלל עלינו להיות פתוחים ולכבד את האחר. אז אני פתוח. אבל לראות איך הוא - או עמיתו למקצוע - משתמשים באיזה מכשיר לא מוכר לי כדי למרוח חומר סיכה על דילדו זה קצת יותר מדי בשבילי. אפשר להיות גיי ומדען. אפשר להיות גיי ופסנתרן. אפשר להיות גיי ושרברב. יש אופציות מוצלחות יותר מלהיות עסוק מבוקר עד ערב במיניות שלך. יידע הצופה מראש מה מחכה לו ב"יונתן אגסי הציל את חיי" ויחליט בעצמו אם להתיישב מול הסדרה או לא. 



"יונתן אגסי הציל את חיי", הוט 8, החל מ־11.11



***



"לבדיתי": מיכאל לא בא, נורית הלכה לשחק עם ילד אחר - את האגדה העצובה האמיתית הזו על מרים ילן־שטקליס לא כדאי לספר לילדים לפני השינה.



באיזשהו מקום בבית אני עוד מחזיק את "שיר הגדי" של מרים ילן–שטקליס. את השיר עצמו כבר שכחתי, אבל את הכריכה הצהובה המתפוררת בפינתה והסיבים הלבנים המתדלדלים החוצה וריח הדבק אני זוכר היטב.



היה לי, באדיבות הורי, שפע ילן–שטקליס בילדותי, והיטב אני זוכר את תחושת הסוף הרע שנדפה משיריה. חיכתה, בכתה, מיכאל לא הגיע. נורית הלכה עם ילד אחר. הילד הקורא לא ייחס לכך חשיבות גדולה מדי. מיכאל לא בא? למי לא קרה שמיכאל לא בא? אז יוסי בא. נורית הלכה למקום אחר? הילד השיב מלחמה מיד. שתחפש נורית את החברים שלה.



רק שנים רבות אחר כך, כשלמדתי על בדידותם ועיצבונם של חיי מרים ילן–שטקליס, אפשר היה לקשר בין שיריה וסופם העגום לבין האישה הכותבת עצמה. מי שלא מכיר ולא יודע, והשם ילן–שטקליס פורט על מיתר רדום בלבבו, מומלץ לו להיכנס לאתר של כאן 11 ולחפש את "לבדיתי" בבימויו של ראובן ברודסקי. מובטחת לו שעה של דיכאון משובח.




ברודסקי ברא בסרטו עולם של אגדה, כמו שיריה של משוררת וסופרת הילדים, בעזרת בובות ובית בובות וסוכריות ישנות הנושאות את שם שיריה וספריה, וניסה לפענח את מקורות יצירתה מתוך הביוגרפיה האישית שלה. כבחירה אומנותית הוא העדיף למעט בשימוש בקטעים מצולמים ובהקלטות של ילן–שטקליס עצמה, וחבל. לא לעתים קרובות מזמנת לנו סביבתנו התקשורתית מפגש עם האישה שעיצבה לפחות חלקים מנוף ילדותנו.

גם לא בטוח לגמרי שניסיונו של ברודסקי לקבע אירועים בחייה של ילן–שטקליס כמזינים את מעיין היצירה שלה עולה יפה. האם נטישתו של בעלה עם מאיירת ספריה וגירושיו ממנה הולידו את "חיכיתי חיכיתי, בכיתי בכיתי"? קשה לדעת.

אין ספק, עם זאת, שאת הרקע לחייה העגומים של ילן–שטקליס צובעים אירועים אלה בצבעים הקודרים שבהם היא נעטפת. די לשמוע את קולה העצוב כשהיא משמיעה את שיריה כדי להצטמרר ולשלוח ידיים לבן משפחה שחולף בסביבה במקרה. מועקה, בדידות, צער. אישה ערירית שכותבת לילדים אבל אינה אוהבת ילדים. מומלץ למי שיש לו ילדים רכים שלא יספר להם הלילה ליד מיטתם את האגדה האמיתית על מרים ילן–שטקליס.

"לבדיתי", כאן 11, 3.11

***

"אי הנחשים": מחפשי האוצר אף פעם לא מוצאים את האוצר. ציידי העב"מים לא לכדו מעולם אף לא יצור אחד ירוק. אבל הסדרות המיותרות הללו ממשיכות לגדוש את ערוצי המדע והטבע.

קבוצה של מחפשי אוצר אגדי יצאה לחפש אוצר באי קטן מול חופי ברזיל בלי להירתע מהעובדה שבממוצע על כל מטר רבוע בו שוכנים חמישה נחשים מהמינים הארסיים בעולם. נשיכת נחש עצבני אולי יחטפו ואולי לא, אבל הנה הימור בסיכון קטן מאוד: את האוצר לא ימצאו.

בכל זמן נתון משודרות בערוצי המדע והטבע שלנו סדרות דומות שבהן חבורות חופרות, צוללות, סורקות מהאוויר ומנתחות צילומים מהחלל בחיפושים אחר אוצרות. "בעקבות האוצר באי האלונים", "בעקבות הזהב האבוד", "בעקבות אוצר הטמפלרים", "בעקבות הקניפל של סבתא שלי" - וכן הלאה וכן הלאה, והאוצר אף פעם לא נמצא. פרק ועוד פרק, והקריינות הופכת דרמטית ומבטיחה אוצרות ונצורות: "האם זהו הרמז שאחריו תרו המחפשים זמן כה רב? האם זוהי פריצת הדרך שלה חיכו? האם אוצר הפיראטים השווה כיום, להערכת מומחים, מיליארדי דולרים נמצא סוף–סוף בהישג יד?" (רמז: לא).

אבל הפנקס פתוח, והמפיקים מוכרים עוד ועוד פרקים לחברות המשדרות, שמצדן צמאות עוד ועוד למילוי שעות שידור. העסקה טובה: כולם יכולים להעמיד פנים שאיזושהי טלוויזיה רצינית ובעלת משמעות נעשית כאן.



חיפוש בעל משמעות רבת משקל זהה נעשה אחר חייזרים בתוכניות רבות. חוקרים המתמחים בהבעות פנים רציניות ובחוסר רצון למצוא את פרנסתם במלאכות בעלות תוכן מתקבצים יחדיו ונוסעים לראיין אנשים שראו אורות מעופפים בשמיים. בדרך כלל אלה שזכו לראות את אורחינו הירוקים ממאדים אינם, איך נאמר, פרופסורים מאוניברסיטאות מכובדות. לא פעם מספקת את התיאור סבתא חביבה חסרת שיניים, רועת עזים מאזורים מרוחקים בקמצ'טקה. לפעמים יוצאים המחפשים בעצמם לציד חייזרים, חמושים בציוד משוכלל שנבנה בדיוק למטרה זו, כלומר פנס על בטריות וכריך גבינה. אבל עד היום, למרבה הצער, לא נלכד במסעות אלה בעין המצלמה אף חייזר או עב"ם. כנראה שבדיוק באותם לילות הוא היה בסיור בקמצ'טקה.

המפליא הוא שערוצי המדע והטבע, למרות הכישלונות המתמשכים באיתור האוצרות והעב"מים, ממשיכים בעיקשות לדחוס את לוחות השידורים בעוד ועוד תוכניות כאלו, לעתים ברצף של כמה בזו אחר זו, ובשידורים חוזרים בשעות לילה מאוחרות. כשחושבים על פתרון לשאלה, ייתכן שמתכנני לוחות השידורים לא מאבדים תקווה שבכל רגע ייכנס לאולפן חייזר נושא בכל אחת משש ידיו תיבת אוצר. או שפשוט תיבת האוצר היחידה שמצאו אי־פעם הייתה מכולה נטושה שמישהו רצה להיפטר ממנה והשליך אותה עם כל הקלטות הללו בפנים, ובהיעדר חומר איכותי הם משדרים אותן מאז בשידור מעגלי.

"אי הנחשים", ערוץ דיסקברי, 3.11