אנה ארונוב, שוב אנה ארונוב, מופיעה על המסך. אלא שפורמט דחוס ותובעני מוציא מהתוצר הארונובי אותנטיות שלא ראינו ממנה עד היום. אנה ארונוב היא כמו אולר שווייצרי. יש בה חלק מותאם לכל תוכנית או כלי תקשורת שאליו היא נקראת לדגל. היא רוסייה לטובת פרסומות לערוץ רוסי. היא ספורטאית ואסתטית לטובת פרסומות בריאות ותמרוקים. היא רקדנית מצטיינת לתוכניות ריקוד. היא רווקה לטובת ראיונות בעיתונות חגים. והיא רווקה שמוכנה להתפשט פסיכולוגית עד שיניה האחוריות בפורמט חדש של תוכנית שידוכים לוכסן הנה הפסיכולוג יסביר לך למה את נשארת רווקה בגיל 36.
כל שבועיים־שלושה לערך אנחנו מקבלים את אחת מכל האנות ארונובות הנ"ל באחד מכלי התקשורת שלנו. הם קוראים, ואנה הספורטאית מגיעה בריצה, ומתחילה לדקלם את הטקסט הקבוע: אני מתה לזוגיות, אני בוחרת לא נכון, אני ואני ואני.
גם התוכנית החדשה בהשתתפותה, “לאהוב את אנה", נפתחת בג'יבריש אופייני שלה, אבל הפורמט הדחוס - שניים־שלושה דייטים ביום וניתוח שלהם בעזרת פסיכולוג - מתיש ומקעקע את חומותיה של ארונוב, הופך למעין “בטיפול“, ואולי בפעם הראשונה מציג את התוצר התל אביבי־תקשורתי הזה כאישה אותנטית הנתונה במצוקה. ככזו אנה ארונוב מעניינת יותר מכל המפגשים הקודמים שנערכו איתה בעבר, וגם הופכת לאחת הנתונה בסכנה: אם תמצא בעקבות התוכנית חתן, תאבד לא מעט הזדמנויות תקשורתיות. בעיה לאנה, בעיה לתקשורת.
איך שתוכנית לא רעה בכלל יכולה לפגוע במוניטין של בן אדם.
***
“אלוהים רוצה בית״
ארבע האחיות לבית משפחת אהרונוב הן בעלות משפחה, אקדמאיות וחולקות אותו חלום: בניית בית המקדש השלישי. הבמאית עירית שמגר ליוותה אותן במסען לקראת המטרה הגדולה, וגם בזמן הטרגדיה שפקדה אותן בדרך.
ארבע האחיות לבית אהרונוב הן אמהות בעלות משפחה, משתייכות למחנה הדתי־לאומי, אקדמאיות בעלות תואר ראשון לפחות, ועניין נוסף מאחד אותן: בניית בית המקדש השלישי בהר הבית. במאית הסרט “אלוהים רוצה בית" עירית שמגר ליוותה אותן במשך מספר שנים במסען לקראת המטרה הגדולה וגם בזמן אסון גדול שפקד את המשפחה.
שמגר, הקרובה הרבה יותר לצד השמאלי של המפה, כמעט אינה נשמעת, שומרת במהלך צילומי הסרט את דעותיה לעצמה ולא נגררת לוויכוח הישראלי הגדול. רק לעתים נדירות היא מאבדת את שלוותה, ופעמים בודדות האמהות מתייחסות לשאלת ביטחון הילדים בסביבה הכה עוינת שבה הן מתגוררות. בשתי הפעמים שבהן עולה השאלה, הן מספקות תשובה שבמהירות מאבדת קוהרנטיות והופכת לבליל חסר היגיון, שבעיקר בולטות בו המילים “אלוהים רוצה" ו"בית מקדש".
כבר שמענו על חלום הקמת בית המקדש. בדרך כלל, למי שלא מצוי ברזי העניין, העסק נכנס דרך אוזן אחת ויוצא דרך האחרת. מקסימום הוא משויך לחבורת הוזים בוני דגמים. הצלחת הסרט של שמגר היא בהצגת עומק ההזיה ובהנחתה מול אפו של הצופה באופן שאי אפשר להימלט ממנה. לא לבושי לבן מזוקנים הרודפים יחפים עם מצ'טות אחרי פרות אדומות אלא ארבע נשים מהשורה, מגדלות ילדים, עובדות, לומדות. אבל כשמסירים רק מעט את הקליפה החיצונית, רק מזכירים בפניהן את צמד המילים “בית המקדש", נחשפת אמת מעוררת אי־נוחות וחרדה.
לפתע נשים נעימות ואמהות מסורות פותחות חלון לעולם שלהן. דמוקרטיה? איזו דמוקרטיה בראש שלכם? רק מלך. ורצוי מזרע בית דוד. כנסת ובית משפט? מה פתאום? סנהדרין. בטח שסנהדרין. האם יהיה בסנהדרין ייצוג למרצ או לרשימה ערבית, או ידונו שם בתחבורה ציבורית בשבת? האחיות לבית אהרונוב לא מספרות. הראש שלהן מרחף אי־שם לפני אלפי שנים, לאו דווקא בתקופה אנכרוניסטית כמו המאה ה־21.
כבר עשרות שנים זה יותר מסתם ויכוח אידיאולוגי עיוני גרידא. מי שדעתו נטועה היטב בצד השמאלי של המפה הפוליטית נאלץ לשלוח את בניו, או את עצמו אם הוא עדיין צעיר, להגן על מה שבעיניו הוא ההזיות של האחיות לבית אהרונוב. וגם משפחת אהרונוב עצמה משלמת מחיר מחריד על בחירתה לחיות באזור הסכנה. מחבל בן 17 חדר לדירת הורי משפחת אריאל בקריית ארבע ורצח את הלל (בתה של רינה אהרונוב־אריאל) בת ה־13 וחצי במיטתה.
לא יודע איך זה אצלכם, אבל כשיבוא היום שבו הסנהדרין תפנה תקציבים ותצווה להניח את הקורות הראשונות בבניית בית המקדש, לא תיוותר לי ברירה ולצערי כבר ארעד מקור באיזו קנדה ואקלל. לא שאני מחזיק בהתנגדות עקרונית לבית המקדש. אני מסכים לבנייתו רק אם כל השכנים בסביבה יקבלו אותו בברכה ולא באש ארטילרית. אני אומנם לא אגיע בשלושת הרגלים עם שה לקורבן, אבל מי שכן ירצה שיהיה לו לבריאות. אלא שבעולם המציאותי שבו אני חי, מפעל הבנייה לא הולך להיות סתם עוד תמ"א 38. אני חושש שנהרות של דם יזרמו פה בדרך להגשמת חלומן של האחיות אהרונוב, ובמקומות כאלה הסנהדרין שלי לא מרשה להיות.
“אלוהים רוצה בית״, הוט 8, 10.11
***
“האיש הלא נכון"
סדרת פשע אמיתי שחוקרת הרשעות של אסירים הטוענים כי הורשעו על לא עוול בכפם מייצרת דמיון רב לפרשת רומן זדורוב. זכאי או לא, הפרשה הזו מעלה שאלות קשות.
“האיש הלא נכון" היא סדרת פשע אמיתי המספרת על שלושה אסירים שהורשעו בפשעים חמורים - רצח ותקיפה מינית - ונידונו לעשרות שנות מאסר. השלושה נמצאים בכלא כבר קרוב ל־20 שנה וטוענים בעקשנות לאורך כל התקופה לחפותם. קבוצת אקטיביסטים שבשורותיה נמנים אנשי חוק לשעבר - תובעת, סוכן FBI, חוקרת, שוטר ועוד - בוחנת את תיקיהם מחדש כדי להגיע למסקנה אם יש או אין עילה לפנות לבית המשפט בדרישה לפתוח את התיקים ולזכות אחד או יותר מהשלושה.
המחשבה על חף מפשע היושב בכלא עשרות שנים היא מצמררת. באופן טבעי נודדת המחשבה לכיוונו של רומן זדורוב. הרשתות החברתית עסוקות בעניינו, ודעות לא מעטות נוטות לזכותו. כל ראיה חדשה, שערה או טביעת כף רגל או וידוי של מ' (או ג' או ש'), מקפיצה מחדש את הנושא למרכז הדיון, ושוב אבירי החוק בעיני עצמם מרשיעים או בדרך כלל מזכים את זדורוב.
אני לא מכיר את הראיות. בעצם אני לא מכיר אף לא ראיה אחת בודדת. לא קראתי ולו בדל של עמוד מעשרות אלפי עמודי הפרוטוקול שנרשמו במהלך המשפט. כשהוא מובא לאיזה דיון, אני מתאמץ להתרכז בפניו, לנסות לקלוט איזו הבעה שתלמד אותי דבר מה על האיש, אבל תמיד אני יוצא מאוכזב. זדורוב לא נראה כועס, או נעלב, או מזיל דמעה, או מניע איזה שריר בפניו באופן שיתמוך בטענתו כי הוא אדם חף מפשע שנעשה לו עוול עצום. הוא נראה אדיש. כאילו כל העסק לא נוגע לו. כאילו החיים שלו אינם ניגרים לשווא בתא כלא. זה כמובן לא מעיד על דבר: יכול להיות שפני האבן שלו מעידים שהוא טיפוס שלא מחצין רגשות. לי באופן אישי הוא נראה כמו אחד שכל זה עובר לו מעל הראש.
מהמהומה התקשורתית לטובת זדורוב - או נגדו - אין סיבה להתרשם. תקשורת מטבעה היא חמומת מוח וחסרת חשבון. ככה שאזרח פשוט שלא מעוניין להתעמק בדיני ראיות ולא מתרשם מצרחות ברשתות החברתית - יוצא די מבולבל מעניין זדורוב. האזרח יכול כמובן להאמין בחוק. להיאחז בתקווה שבעמדות המפתח יושבים אנשים הגונים ושהשיטה עובדת. אלא שבישראל של היום הולך ופוחת מספר האנשים ההגונים, בוודאי שבעמדות מפתח. אז מה עושים? אפרים קישון המנוח בטח היה מציע את הפתרון הבטוח ביותר: פרוטקציה.
“האיש הלא נכון", ימי שלישי, יס דוקו