ביום שני השבוע קיבלה נאדיה מוראד את פרס נובל לשלום. מוראד הייתה שמחה לוותר על הפרס ועל הנסיבות שהביאו אותה לקבל אותו. היא בת לדת היזידית, והייתה בת 21 כשפלשו לכפרה בעיראק אנשי דאע"ש. הוריה וששת אחיה נרצחו באותו יום באוגוסט 2014, ומוראד נלקחה בכוח עם מאות נשים וילדות רבות מכפרה, ואולצה יחד עמן לשמש כשפחת מין לחיילי הארגון הקיצוני. כעבור מספר חודשים הצליחה מוראד להימלט ולאחר דרך ארוכה ומסוכנת הגיעה לגרמניה, שם זכתה למעמד פליטה.
במקום לקבור את עברה מאחוריה ולהיעלם בים הפליטים חסרי השם והפנים החליטה מוראד, לטובת העם היזידי, לספר את שעבר עליה בכל מקום שבו יימצא מישהו שיהיה מוכן להאזין. סיפורה גלוי הלב התפרסם והפך אותה לשגרירה של העם היזידי. היא מוזמנת מאז להרצאות ולמפגשים ברחבי העולם וגם לעצרת האו"ם הגיעה, שם מונתה לשגרירה של רצון טוב של האו"ם.
הסרט "על כתפיה" עוקב במשך חודשים אחר מסעה של נאדיה בין מדינות, מהרצאה להרצאה, משיחת עידוד במחנה פליטים למפגש עם מהגרים יזידים בארץ אחרת, בעיר אחרת. נרדמת בשדות תעופה, מתכוננת לקראת הרצאה על המרבד בכניסה לבניין האו"ם. אישה־נערה קטנה, צנומה, מחייכת רק לעתים רחוקות, כמעט נעלמת בין כרישי המערב, שעבורם היא חומר עסיסי שלא כל יום מתגלגל אל בין הידיים, חלקם אנשים מתפוצצים מרצון טוב, חלקם פוליטיקאים חלקלקים שלא מחמיצים לרגע את המצלמות שסביבה כל העת. והנה, מי זו בעלת הפנים המוכרים, הו, זו אמל קלוני, אשתו של ג'ורג', מסנוורת יותר מקרני השמש, שקופצת על העגלה לסייע לזו, איך קוראים לה, השחרחורת הקטנה.
וכולם, כל אנשי המערב, והתקשורת שלהם, רוצים לדעת על האונס. כמה פעמים נאנסת. כמה אנשים אנסו אותך. מה חשבת בשעה שאנסו אותך כל כך הרבה פעמים. נאדיה נאנקת. הם אונסים אותה שוב. היא באה לספר להם על סבלו של העם היזידי שעדיין נמצא תחת כיבוש דאע"ש, והם רוצים סיפורי סקס. אתם לא שואלים את השאלות הנכונות, היא אומרת בלחש, יש עוד 3,200 נשים ונערות שנמצאות בשבי דאע"ש וצריך לחלץ אותן משם, והתקשורת המערבית מלקקת את האצבעות. 3,200?!! תארו לכם כמה זה 3,200 כפול מקרי אונס ביום.
"על כתפיה", הוט 8, 10.12