הריאליטי "הישרדות" מאבד גובה ועניין. אותו ריטואל קבוע של התנהגויות ומשימות שחוזרות על עצמן. חוץ מאשר להתקדם לעבר המטרה בהליכה על הראש, או בקפיצה על רגל אחת, הם כבר עשו הכול. אין למה לצפות, ואם מישהו שם בהפקה היה מתבלבל והיה מקרין את הסרט במהירות אחורה, אפילו לא הייתי שמה לב. לצורך חיזוק השורות ועידוד הצפייה, הם אפילו הוציאו את איתי תורג'מן מהבוידעם וגררו אותו עד לפיליפינים על מנת שיצעד על שביל הזיכרונות ויתאר את תלאותיו כאשר השתתף ב"הישרדות VIP" בעונה אחרת.
תורג'י לא רק תיאר, הוא ממש השתפך ועשה לעצמו אנליזה פסיכולוגית של התסכול והקשיים שהיו אז מנת חלקו, כאילו שזה מעניין את מישהו בשעת חצות. לפי תיאוריו, יכולת לחשוב שהוא לקח חלק במלחמת וייטנאם. אחרי דקה של צפייה בפניו המיוסרות של תורג'מן, כמעט נשברתי ועברתי לצפות בעוד פרק של "הכלה מאיסטנבול". שם לפחות תמיד קורה משהו מפתיע שמשבש את האיזון ומוציא את הדברים לגמרי מפרופורציות, מה שיכול להחזיק אותך ערני ומתוח, ובמוד של כוננות ספיגה.
אם הייתי צריכה לדוג את הרגעים ה"גדולים" של עוד פרק משעמם ששודר אמש ב"הישרדות", הנה הם לפניכם בסדר אקראי.
אחרי לילה של הוריקנים וסופות, ואחרי שקמו רטובים ומלוכלכים לקראת עוד יום של משימות, נעמה קסרי לא שוכחת למרוח את השפתיים באודם חזק ולהעניק ליטוש אחרון לריסים המעפעפים.
תגלית המאה. אורין ג'ולי, דוגמנית הנשק, שאותה האשימו כולם בכישלון המשימה, מתוודה שהיא באה "להישרדות" לא בשביל האתגר, אלא בשביל לעשות את חשבון הנפש עם עצמה בשל הכשלים החברתיים שלה ותכונות אופי בעייתיות המיוחדות רק לה. תארו לכם, לנסוע לחפש צרות בפיליפינים כדי לטהר את נשמתה ולשחרר כעסים, כאילו שבארץ חסר לנו צרות משלנו.
מני נפתלי שבארץ העז ללכת ראש בראש עם שרה נתניהו, משתתק כמו ילד נזוף ומבקש סליחה בראש מורכן, מנעמה שפוקדת עליו באנגלית אוקספורדית, שיסתום. בכלל, כל מי שרוצה ללמוד אנגלית, מקבל שעורים בחינם לא רק מליהיא גרינר, אלא מכול השורדים שבעונה זו משפריצים לכל עבר ביטויים בלועזית מהוקצעת, כאילו חזרו לארץ אחרי שנים ארוכות בגלות באל איי.
ג'ובאני מתנשם ומתאמץ כמו במסע כומתה, כי נאלץ לקחת על עצמו את תפקיד המושיע של גואטה. אני יכולה רק לנחש שהוא מקלל את הרגע שהגיע ל"הישרדות" וניסה להפגין הירואיות, כי במקום לעזור רק לעצמו, הוא צריך בנוסף, לגייס את כל שריריו על מנת לדחוף את גואטה בטיפוס על מכשולים וקירות. אם היה יודע שזה ייעודו במשחק, היה מבקש תוספת שכר על אקסטרה מאמץ או סיכון מקצועי.
ואיך אפשר בלי לשפוך קצת פילוסופיה לאוורור התאים האפורים, כמו השאלה, מה בעצם הרעיון המסתתר מאחורי תוכנית ההישרדות? משחק גרידא וניצחון, גם במחיר של השפלת האחר ורמיסת כבודו, או ניסוי חברתי על מנת לבחון את מידת הסוציופתיות של המתמודדים, או הנטייה לעזור ולהגיש עזרה. בעולם המושגים של נעמה קיסרי, גם אם היריב חלש, צריך להרעיב אותו עד מוות עד שיותש סופית, ירים ידיים וייכנע. על פי מישל, דווקא צריך להעניק עזרה לקבוצה החלשה, להאכיל אותה באורז ולחזק אותה על מנת שתשמש יריבה ראויה במשימות, כי הרי מה החוכמה, או היכן האתגר לנצח מישהו שהוא שבר כלי?
זה בערך מה שהיה בפרק של אתמול, מלבד העובדה, שמי שתיכנן לחלק את השחקנים לשתי קבוצות שאין ביניהן ולו שמץ של שיוויון כוחות, רחוק מלהיות גאון הדור. בקבוצה אחת, נמצאים מתאגרפים כבדי משקל ובוגרי יחידות קרביות, בשנייה, כמה גברים ציפלונים ששוקלים 50 קילו, איש אחד מבוגר שמתבדח שעליו לסחוב איתו את הפרוסטטה שלו לכל מקום, והשאר, נשים עדינות מראה ונטולות פחמימות. ואם זה לא מספיק, גיא זו-ארץ, עוד מבקש מקבוצת החלשים להוציא מתוכם מתמודד אחד מהתחרות, כדי ליצור שיוויון עם הקבוצה השנייה, כי גוואטה לא תשתתף במשימה, כאילו שמלכתחילה הייתה שם שיוויוניות.
אם זה לא היה די עצוב, לא הוגן ולא מובן בעליל, זה יכול היה לשמש כאתנחתא קומית או צינית. אלא אם כן, נופתע לגלות בסוף העונה, שהמנצח או המנצחת באים דווקא מהקבוצה החלשה יותר, ואז אולי יהיה איזשהו הסבר הגיוני להרכב הקבוצות המוזר הזה שמטרתו הייתה ליצור אפקט של הפתעה.
