“הילדים של כולנו" הוא סיפורם של שלושה חיילים בודדים - שון כרמלי, ג'ורדן בן סימון ומקס שטיינברג זיכרונם לברכה - שעלו לישראל בגפם, שירתו בחטיבת גולני ונהרגו במבצע צוק איתן. לאחר מותם עברה ברשתות החברתיות ההודעה כי מלבד משפחתם הגרעינית אין מי שילווה אותם בדרכם האחרונה, ועשרות אלפי ישראלים נענו לקריאה והגיעו להלוויות החיילים שלא הכירו.
הסרט “הילדים של כולנו" מתאר את התמודדות המשפחות עם החלטת בניהן לעלות לישראל ולהתגייס לצבא, עם התחושות בעקבות מותו, ועם התדהמה שאחזה בהן כשראו את האלפים המגיעים להלוויית החייל שלא הכירו.
כל ניסיון לנסח במספר שורות את הכוח שהניע אלפי ישראלים לצאת מביתם וללכת ללוות חייל זר בדרכו האחרונה נידון לכישלון. גם האמירה כי זה מופעה של הערבות הישראלית ההדדית במיטבה היא חלקית בקושי. ישראל ככלל, מה לעשות, ערבים זה לזה רק בסיפורים. מרביתם המכריעה לא יתרמו שקל לחייב לבנק שנזרק מביתו עם ילדיו כי לא עמד בתשלומי המשכנתה. גם אם יזדקק לתרופה מצילת החיים, או לרבע מיליון דולר לטיפול אונקולוגי ניסיוני בארצות הברית, רוב הסיכויים שתחנוניו לסיוע לעם ישראל ברשתות החברתיות ייענו באיחולים ידידותיים מסוג ישועת השם כהרף עין, וגם קופת החולים שלו, בלי צו תשלום מפורש משופט, תניח לו למות בלי למצמץ.
עם ישראל, מה לעשות, נעשה מנוול ככל העמים. אולי תמיד היו כאלה ורק אהבו לספר לעצמם אגדות על ייחודם וטוב לבם. צה"ל הוא המשלט האחרון בפני התנוולות מוחלטת לא רק כלפי אלה הקרויים אויבינו, אלא גם נגד הריקבון המערבי הפנימי. ידיעה על חייל שנהרג בקרב כואבת וחותכת כסכין את בטנם של מיליונים. אם אותו חייל עצמו יוצא הביתה ונהרג בתאונת דרכים, מצקצק מר ישראלי בלשונו ומדפדף לעמוד הבא בעיתון.
ישראל היא גם אלופת העולם, בדרכה הסמיכה, החודרנית, עבת האצבעות וחסרת הגבולות, לקחת ילד בן אביו ואמו, ולהפוך אותו ל"ילד של כולנו", לפעמים עד כדי טמטום חושים ממש. בשבועות הראשונים לאחר שחרורו של גלעד שליט, התאספו מדי שבת המוני בית ישראל ליד ביתו של שליט במצפה הילה ובהו בדרך המובילה לבית. השבוי לשעבר הופשט מאנושיותו, מהיותו בשר ודם, והפך לאטרקציה, לאיזה סוג של מתנפח, לנושא של שיחה מעל המנגל שבו משה מספר לגיסו שנסענו היום לראות את גלעד שליט והיה עשר.
מיטיבה לתאר את תחושת הסלידה מהחדירה הזו לפרטיותה ולאבלה אמו של החייל ג'ורדן בן סימון, שהגיעה מליון בצרפת לקבורת בנה ונדהמה לראות את האלפים המגיעים להלוויה. התדהמה, היא מתארת, התחלפה בתחושת כעס. רציתי להתייחד עם אבלי הפרטי, לא לחלוק אותו עם זרים, בטח שלא עם כל כך הרבה זרים. די אם היו דואגים שיבואו עשרה, 15 איש, אבל אלפים? איך אפשר לבכות על הילד שלך כך?
רק אחרי שנים, היא אומרת, הבנתי למה באו כל האנשים האלה. כי ככה זה בישראל. כל ילד הוא לא רק של אמא שלו, אלא גם של כל המדינה. מישהו צריך להסביר לאם השכולה שבישראל רק אם בנה חייל הוא זכאי לאחר מותו לפיסה מהערבות ההדדית. בחייו, שיחפש את החברים שלו.
***
"הדרך שלהן לקונגרס", נטפליקס
סרט על ארבע צעירות אמריקאיות שמנסות להוציא את הפוליטיקה מידי החתולים השמנים ולהחזיר אותה אל העם. חשוב, ובעיקר ארוך ולא מעניין
יש בסרט הזה חשיבות. ארבע נשים צעירות, חסרות ניסיון ושייכות פוליטית קודמים, מחליטות להוציא את הפוליטיקה מידיהם של החתולים השמנים, היושבים כבר שנים רבות בכיסאם ובעיקר ממומנים בידי התאגידים הגדולים ודואגים לאינטרסים שלהם, ולהשיב אותה לידי ולטובת העם.
“הדרך שלהן לקונגרס" הוא סיפורם של הקשיים בדרך לאכפתיות ועשיית הטוב לאזרחים הקטנים. המתמודדות החדשות מגרדות בקושי כמה פרוטות לפליירים, ומולם החתולים השמנים מגייסים בהינף יד מיליוני דולרים לפרסום טלוויזיוני, ברושורים מהודרים, ואף מפעילים קשרים כדי לפסול את מועמדותן של הנשים הצעירות החדשות שמנסות להשיג דריסת רגל בשטח.
ובסוף, מחילה על הספוילר, אחת מהן מנצחת את הקונגרסמן והשאר מפסידות. הנה שתי מסקנות זריזות מהסרט: האחת היא שיופי שהעניינים האלה של הכסף עוד לא חלחלו לגמרי אלינו, כי זה באמת לא יפה. והמסקנה העיקרית הנוספת העולה מצפייה בסרט היא זו: מדובר בסרט ארוך. יותר מדי ארוך. שעה וחצי של צפייה שמעט מאוד קורה בה. זהו סרט שאכן חשוב לשיעור אזרחות, אבל כשמזג האוויר מתחמם כמו עכשיו וכבר נעים בחוץ, לא שווה להשקיע ב"הדרך שלהן לקונגרס" את כל הזמן הזה.
***
"משחק ביתי"
שוב הסקנדינבים עושים את זה, והפעם עם דרמת ספורט. יחד עם הבלונד ומזג האוויר הבלתי נסבל קיבלו הסקנדינבים את היכולת לייצר סדרות טלוויזיה מצוינות
מלבד הבלונד, שפה בלתי מובנת לחלוטין ונטייה להתאבדויות בעקבות מזג אוויר בלתי נסבל, קיבלו הסקנדינבים ממי שמחלק את הדברים האלה את היכולת לייצר סדרות טלוויזיה מצוינות.
“משחק ביתי", דרמת הספורט הנורווגית החדשה, לא מאכזבת ומתייצבת כבר מהפרק הראשון במסדר המצוינות הנורדי. בעקבות התקף לב שעובר מאמן קבוצת כדורגל בליגה הנורווגית העליונה, מקבלת מאמנת קבוצת נשים קשוחה ובעלת חזון את ההצעה למלא את מקומו. היא מתקבלת כמובן באי־אמון ובסבר פנים צונן, השחקנים שמים לה רגליים, וגם ההמשך לא נראה יותר מדי בלתי צפוי - בטח יהיו לה עוד קשיים רבים בדרך, אבל בסופו של דבר, מותר להניח, תרכוש את אמונם של השחקנים וגם תשיג הצלחה, ואולי גם יהיה לה - ובעצם למה לא - איזה רומן רומנטי על הדרך.
לא מסובך מדי. צנוע ולא יקר מדי להפקה. ולכן מעורר קנאה. יכול היה להיות נחמד אם היינו רואים משהו מהסוג הזה בעברית. גם לנו יש קבוצות כדורגל מחורבנות שהיו מעקמות את האף אם היו ממנים להן מאמנות נשים. וגם אם הבלונד לרוב לא אמיתי, מזג האוויר שלנו הרבה יותר נוח.
"משחק ביתי", החל מ־22.5, כל הפרקים בהוט VOD
***
NBA בערוץ הספורט
המדור לא מפסיק את מלחמתו בפגיעה של שדרי ופרשני ערוץ הספורט באיכות שידורי פלייאוף ה־NBA
כבר נכתב כאן לפני מספר שבועות על ההפרעות הבלתי הפוסקות של השדרים והפרשנים לשידורי הפלייאוף בליגת הכדורסל האמריקאית, ובכל זאת בלתי אפשרי להרפות, וחשוב לציין פעם נוספת כי ההפרעות פשוט לא פוסקות.
מוביל את ההפרעות השדר דניאל זילברשטיין. זילברשטיין פשוט לא תופס - ואין עורך מעליו שיאמר לו: “צ'מע, זילברשטיין, בכל פעם שאתה נכנס עם משפט משלך, אתה קוטע רצף. רצף של האזנה לשדר האמריקאי ורצף של קולות המגרש. אתה מכריח את הצופה המבולבל, גם אם אינו מעוניין בכך, להתרכז לרגע באמירה שלך, ועד שהוא מבין - או לא, אתה מחזיר את השידור למגרש, עד החזרה הבאה שלך על אותו תרגיל, שמגיעה כעבור עשר שניות בערך".
אם לומר בעברית פשוטה, זילברשטיין, אתה ניג'ס. סליחה על הבוטות והישירות, אבל אתה מחרב הנאה סדרתי. אתה אינך מבין את מקומך הנכון בשידור, ואין מעליך אף אחד די מקצועי בערוץ הספורט שאומר לך: זילברשטיין, סתום. פשוט סתום. התכנסנו כאן הערב לצפות ב־KD, לא ב־ZD. זדים יש לנו כאן מעל הראש. לא צריך גם אותך.