"הוא נמצא בתוך הראש שלך": נחלץ מלפיתת הגורו והפך את סיפורו לסרט

"כל המשפחה שלכם תיהרס אם הוא יעשה את הסרט", זה אחד האיומים שהועברו למשפחתו של היוצר יהונתן אופק בזמן שעבד על הסרט "ילדי האשראם". גם הוא עצמו ספג מסרים דומים. "זה יפגע בך. אעשה כל מה שאוכל כדי לעצור אותך", הייתה אחת האזהרות שהגיעו אליו, לדבריו. גם אחרי שיצירת הסרט הסתיימה, לא פסקו המאמצים, כולל באמצעים משפטיים, למנוע את שידורו של הסרט, שחוזר אל חוויותיו באשראם שבהודו, המקום שבו גדל עד גיל 18 תחת הנהגת גורו. למרות הכל, הסרט, שהוקרן בבכורה בדוקאביב, ישודר הערב בהוט 8 (21:00).

"כילד, זה חופש מטורף. היינו מטיילים במעלה הנהר במשך שעות", נזכר אופק, היום בן 40. "הילדות שלי סבבה סביב מנגואים. היינו שומעים מנגו נופל מעץ, עוזבים הכל ורצים. הראשון שהגיע היה זוכה לאכול אותו. הייתי שבעה חודשים בישראל וחמישה חודשים שם. בספטמבר חוזרים לבית הספר ובאפריל, בלי להודיע לאף אחד, קמים ונעלמים. החברים היו מופתעים ועם הזמן הבינו שקורה משהו. אבל אסור היה לגלות כלום. אסור להגיד 'גורו', אסור להגיד מה עושים בהודו. אמא שלי תמיד אמרה: 'תמציא משהו'. בילדות סיפרתי אלף שקרים על מה שאני עושה בהודו: 'סבא שלי הודי'; 'לאבא שלי יש מסעדה ואנחנו נוסעים לקנות תבלינים'; 'אבא שלי שגריר'. בבוקר היה צריך להתפלל שם מול תמונה של הגורו. זה הכביד, סוד שהיית צריך לסחוב. היה לי קשה מאוד מבחינה חברתית".



איך זה להתבגר באשראם?
"בגיל 12 התחלתי להגיע לטקסים, לתפילות. היו השתחוויות. ככל שאתה מתבגר יותר, כך דורשים ממך יותר רצינות, יותר התמסרות. לפילוסופיה קוראים 'אדוויטה ודאנטה'. היא מדברת על משמעות החיים. הרעיון הוא שבחיים הרגילים אנחנו חיים למעשה באשליה - שאנחנו הגוף והמוח שלנו. אך למעשה אנחנו תודעה טהורה, שמחה וידע אינסופי, ואנחנו צריכים להתנתק מהאשליה. אתה כאן כדי להבין את האמת. את האושר. אתה בעצם האושר. אם אתה לדוגמה רוצה אייפון, המוח שלך כל הזמן חושב על אייפון, ונוצר חוסר שקט. כשאתה קונה את האייפון אתה שמח - לא בגלל האייפון אלא כי אתה משקיט את הרעש ושם לב לאושר הפנימי. הרעיונות האלה יפים, אבל במקרה הזה לקחו לדעתי את הפנייה הלא נכונה".

האויב שבפנים

סיפורו של הגורו, שמת מאז, שונה מאוד ממקרים שעולים מדי פעם לכותרות על גורואים כריזמטיים המנצלים את כוחם. לדברי אופק, בניגוד אליהם, הגורו שבאשראם שלו חי לא דרש מחסידיו למסור לו את כספם או בקשות דומות ובטח לא ביקש שיקריבו למענו את חייהם.

בכל זאת, חוויית הילדות של אופק ושל מרואיינים אחרים בסרט זכורה להם כטראומטית. “זה יצר אצלי המון בלבול", אופק מסביר. "כילד אתה לא יודע מה זה אגו, אתה רק שומע שזה רע. זה יצר אצלי סכסוך פנימי. כשאתה גדל ושומע שאתה לא הגוף שלך, זה כמו בגידה בעצמך. אתה מתחיל לשנוא את עצמך, חושב שהגוף הוא לא דבר טוב. אתה הופך להיות חצי אויב של עצמך. ניסיתי לא להסתכל על עצמי במראה, כי חשבתי שזה אגו. אתה יוצר לעצמך משחקים של מותר ואסור, מה מקרב אותי למצופה. היו אנשים שהקדישו את כל הכסף שלהם לטיסות להודו. היו כאלה שוויתרו על שליחת הילדים לבית ספר, לימדו אותם בבית כדי להיות קרובים לגורו. הדבר היחיד שמצופה ממך זה לאהוב את הגורו, אתה חי כדי לאהוב אותו. רוחניות אמורה לעזור לך, אנשים פונים אליה כדי למצוא תשובות, אבל היה לכל התיק הזה משקל כבד מאוד".

כאמור, יצירת הסרט לא עברה בשקט, ובמהלכה הגיחה לחייו דמות מעברו: “נחרדתי לגלות שהחבר הכי טוב שהיה לי באשראם, שעזב אותו וגר היום בארצות הברית, פתאום שלח לי הודעה שהוא בישראל", מספר אופק. "ידעתי מהי מטרת הנסיעה. לדעתי אמרו לו לנסוע לישראל ולהוריד אותי מהסרט. זה גרם לי זעם. אדם בן גילי, שכבר שנים לא שם, ועדיין אפשר לשלוט לו בחיים. מישהו אמר לו לנסוע לישראל, והוא באמת עזב הכל ונסע. זה טירוף. לחלק מהאנשים האלה אין יכולת לחשוב, אין יכולת להפסיק. כאילו אין להם גוף ואין להם מוח".

איך אתה מסביר את זה?
"הם רוצים להגן על הגורו. כשהתחלתי לעבוד על הסרט, מבחינת חלקם זה היה מופרך לחלוטין. לא הגיוני, לא נקלט, אסור אפילו להגיד את שמו. לפני שבוע חיפשתי בגוגל את הסרט שלי וראיתי תמונה שלו באינטרנט. הייתי בשוק, נלחצתי רק משום שבגללי התמונה שלו באינטרנט. אפשר להגיד שהיום הוא לא מעניין אותי יותר. בשבילי הוא דמות בסרט. מישהו שהיה אלוהים בשבילי, והיום הוא דמות בסרט”.