פרק סיום העונה של "חתונה ממבט ראשון" גרם לי להבין שכל אחד ואחת מאיתנו מכיר בתוכו שירי קטנה. בתחילת העונה די כעסתי עליה - איך יכול להיות שמביאים לה בחור כל כך מדהים והיא כמעט מתעלפת כשהוא מנסה לתת לה יד? לאט לאט התחלתי להבין שדווקא יש בזה קסם מסוים, שהיא לא מיהרה לפתוח את הלב והנשמה מול בחור שהיא לא ממש מכירה (ומול כל עם ישראל).
עם הפרקים הבנתי בהדרגה שאני אוהבת את שירי קופפרברג פשוט כי היא שונה, וכי היא מזכירה לי את עצמי. בניגוד לשאר, היא לא ניסתה "לספק את הסחורה" למצלמות ולהעמיד פנים כאילו קורה שם משהו בין לילה. כל סצנה הבנתי עד כמה אני מזדהה עם התחושות שלה, ומשיחות עם חברות הבנתי שאני לא היחידה.
לכל אחד ואת מאיתנו יש רגעים כאלה של חרדה ושל חוסר ביטחון (שים מולי טופס בחינה או תשלח אותי לבד למקום שאני לא מכירה, ותראה מה זה חרדה). יש אנשים שמסוגלים לפתוח את הכל מול המצלמה ויש כאלה שפשוט צריכים רגע לנשום ולהבין את המצב לפני שהם פותחים את הפה.
אז שירי - תודה שהראית שלא הכל ורוד, ושלא בהכרח חייבים להיפתח על ההתחלה. ובעיקר תודה שלא הסתרת כשהיה קשה - בדרך כלל אנשים נוטים להסתיר את הקשיים שלהם, כי אולי לא מצטלם טוב. הודית בחרדה ובלחץ ובחששות והראית בפריים טיים שזה בסדר להיות אנושית ושלכולם מגיע לאהוב.